'צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר.' -
ובין הצידונים ובין המואבים, כוונתם בשם זה: על שם השלג שנקרא בלשונם - שניר, מפני היותו הר גבוה ירד בו השלג תמיד, וכמה שנאמר: 'כטל חרמון', ושמו העיקרי - שיאון כמה שנאמר: 'ועד הר שיאון הוא חרמון', וגם הוא מלשון גובה, כמו 'וינשאם וינטלם' או מלשון 'תשאה שממה' - שמפני גובהו הוא קר הרבה ואין בני אדם יכולים לדור עליו.
וכתבה התורה זה העניין - להורות: שאפילו שינוי - כשינוי השם הזה, שבין לשון אומה זו ללשון אומה זו - יש בו קדושה, ויש לו שורש למעלה, כי מצד היותו שם מקום בארץ הקדושה בין כך ובין כך הוא שם מקודש, ויש בו ניצוץ קדוש וגילוי א-לוהותו יתברך.