כיהנתי בתור רב לעזה, במשך חמש שנים, אשר היתה באותם הימים עיר מסחר. יהודי עזה סחרו אז במסחר השעורים והלענה, אותה ייבשו קלפו ומלאו ממנה תיבות גדולות, ושלחו להמבורג ולערי אירופא, ממנה עשו כינין, ומן השעורים - בירה. התקנתי מקווה טהרה לנשים, שעד אז טבלו בים בלילות כשבעליהן שומרים אותן מרחוק מפני הגויים שלא יתעללו בהן.
לא היה להם בית עלמין, וגם זה גרם ייסורים גדולים לנפטר וקרוביו, שהיו שולחים את המת בתוך ארון עץ, וקושרים אותו על גבי הגמל, ומלוים אותו לקבורה בחברון; דרך שגרמה צער למתים ולקרובים שליוו את הארון עד חברון, כשקרוביהם מצפים לשובם בשלום מסכנת הדרכים, ובראותי את צערם הנורא הזה נקנה ביוזמתי בית עלמין לקבורת המתים.
בעזה חיברתי ספר 'דע מה שתשיב לאפיקורס' יחד עם המופתי של עזה, שייך עבד אללה אלעלאמי. הוא היה מבקר פעמיים בשבוע בביתי, כיוון שרצה לדעת הביאור הנכון של הפסוקים, שהועתקו מהתנ"ך על ידי השליחים לברית החדשה.