יש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם, ולעשות בו משפטי נקמות, על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם, שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם, ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו, לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: 'אם אבותם חטאו, ואינם - מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: 'שלכם רעה משלנו, כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם, יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עוון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם - וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. ...
בזמן הזה אין נסתר דבר מהעמים, כי היהודים בעצמם מגלים להם כל מסתרי עבודתנו בכל מכל כל מה שלא היה מקודם. ועוד כי בזמן הזה רצון אדונינו, המלך ירום הודו, שיהיו כל האומות שוות באחווה, כמו שכתב בספר 'יפה ללב' שם, ועל כן לפי הזמן החדש ולפי המקום, החיוב מוטל על המורה לגדור ולתקן, שלא יתבזה כבודו יתברך, וישראל עמו, בין העמים חלילה.