'ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקלי הזה, ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה לאחיך. את עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תיקח' -
'ויאמר ישי לדוד בנו' - דווקא ... לפי שהיה בנו שומע לו יותר משאר הבנים. והן עתה אם יקראנו אסון בדרך לדוד, חייב אביו, וכמו שכתב המהרשד"ם: שאפילו שבמקום אחר יהיה פטור, אבא לגבי בנו הוא חייב, משום שאי אפשר לומר לו: איני רוצה לילך, ולהשיב פני אביו ריקם.
ומשום כך לא יכנס דוד בשום סכנה של פקוח נפש, לזה הוכרח לומר לדוד בנו: 'ואת ערובתם תיקח' - שיושיע ויציל לשאול מצד הערבות, כמאמרם זיכרונם לברכה: ולא יאונה אליו רעה, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, יען שאתה הולך בשליחותי, ויהי כשמוע דוד כן, 'וישא וילך כאשר ציווהו ישי' - שכל הליכתו היה בעבור שציווהו ישי לעשות כן.