כך התנהג הראשון שבאבות כשאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'קח נא את בנך את יחידך' - לא הרהר אחרי מידותיו של ה' יתברך, ולא רצה לשקול במאזני הדעת מצוותו יתברך שמו, אלא ביטל דעתו וכל הנימוקים, לקיים מצוותו יתברך. נמצאת למד שרוח האבות נשארת שלמה בקרב לבם של ישראל ונשארו בניו של אברהם אבינו, עליו השלום, ראויים שיקויים בהם: 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'.
ומידה זו מבקש הקדוש ברוך הוא מאתנו שנאמין אף נגד הדעת, כי הדעת היא חלק קטן מאוד מאוד מחכמתו יתברך, שמרוב חסדו, רצה לחלק ממנה לבשר ודם, ואם האדם רוצה אז להעביר כל מצוותיו יתברך בנפה של חכמתו האנושית הקצרה והפעוטה, אם כן בוודאי שהאדם הזה נכנסה בו רוח גאווה ושטות ושגעון גדול, לחשוב שיוכל להשיג החכמה העליונה ולהיות גם הוא כאחד ממנו.
ואז נבין על מי ועל מה אין ניסים עוד לעינינו, זאת אומרת ניסים הנראים לכל, כי לא נשארה עוד האמונה האמיתית שהיו אבותינו מעלים לראש פינה, אלא להיפך, הם משליטים וממליכים את הדעת על הכל, ואם הדעת סובלת דבר ה' ומצוותו אז מקבלים אותו, ואם לאו, זורקים הלאה.