אם הם מוחזקים לתלמידי חכמים, ויודעים לישא וליתן בגמרא ובפוסקים, אף על פי שאינם תלמידי חכמים רשומים כמו של שאר כרכים גדולים המפורסמים, ודעתם תמיד על תלמודם שעוסקים בתורה עד חצות, ומחצות ואילך מתעסקים במשא ומתן, למצוא טרף לביתם, אפילו יותר מכדי חייהם רק שאינם מתעסקים הרבה כשאר הסוחרים כדי להתעשר, וביום השוק דווקא שהוא זמן מחייתם לכל השבוע הוא שבטלים, שזהו בכלל 'כדי חייו' מעין מה שאמר רבא לתלמידיו: 'בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, אל תראו לפני, כך שלא תוטרדו במזונותיכם כל השנה'. ולעתות הפנאי שאין להם עסק, חוזרים על תלמודם, ואינם יושבים בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ להוציא הזמן לבטלה, הרי אלו תלמידי חכמים ופטורים מכל מיני מיסים וארנוניות אפילו הקצובים על כל איש ואיש וחייבים הציבור לפרוע בעדם, ואם לא ירצו לפרוע בעדם, יכולים לנדותם ונידויים נידוי עד שיפרעו.
ומה שאומרים הציבור לקבוע להם פרס יפה, משיבים התלמידי חכמים שאין רצונם ליהנות כי אם מיגיעת כפיהם, ומשנה שלימה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'. ...
ולכן אין לציבור כי אם לשמוע דברי חכמים שישימו עיניהם על התלמידי חכמים שביניהם להחזיק את ידם ולפוטרם מכל מיני מיסים, למען יחזיקו בתורת ה', רק שישגיחו עליהם להיותם תורתם קבע ומלאכתם עראי, לעסוק כמנהגם מקצת היום בתורה ומקצתו במלאכה ובמשא ומתן, ובכל עת שיפנו מעסקיהם יהיו חוזרים ללימודם כנזכר. ועליהם יאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.