המנהג הקבוע אצל עם ישראל, מאז ומקדם, לספוד על המתים, לבכות יחד את האבלים, ולהשתתף בצער היחיד והציבור, ולהיות קרוב לכל מר נפש וקשה יום. וזוהי תכונה מעולה, מתכונות המעולות של עם ישראל, המושרשות והנטועות בנפשו פנימה. מאהבתו הלבבית לכל אחיו בני ישראל, אשר בכל עת וזמן, ובכל מושבותיו, נגלתה ונראתה לעיני כל.
ואהבה נפשית זו ירש עמנו מאברהם אבינו, עליו השלום, הצור אשר ממנו כולנו חוצבנו. הלא אף הוא, לכל אשר בצלם א-לוהים נברא, בשם 'אב המון גויים' נקרא - זאת אומרת: כשם שהאב הרחמן נמסר בכל ליבו ליוצא חלציו, ואינו מבדיל בין אחד לשני, כך גם אברהם אבינו חבב את כל העמים. ...
'כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' - אהבתו זו של העם העברי למין האנושי, הייתה הגורם העיקרי לעורר בקרבו רגש של רחמים, חמלה וחנינה, לכל מי שמקרי הזמן הרעים, נגעיו ופגעיו כתרוהו, לכל איש מכאובים וידוע חולי, לכל מר נפש ומר רוח, לכל השרוי בצער ואבלות, ובוכה על מתו, ומידת רחמים זו של עם ישראל, על כל אומלל ומדוכא בייסורים, היא הד קול אהבתו לכל בשר ודם, והיא הירושה הנצחית מאת אברהם אבינו.