מה יעשה ישראל, במי שהקדיש בתים ידועים לפירותיהם, וזקף קרן קצוב והמורם מהם לעשרה לומדי תורה, שיהיו גורסים בין העמודים, במקום אשר הכין לו, ומינה גבאים על כל נכסיו, והשליש באה מהכלל, לקרבה אל המלאכה, מוציאים מזה ונותנים לזה, וידיעה מוכרחת כי אין הקומץ משביע, שפירות הארץ, אין משאם מספיק לחשבון הלומדים אפילו חמישה מביניהם, והדין שגורם, שמחזרים לפתחי הסגרים וישיבות אחרים, דואגים לטרף ולבקש מהם אוכלם, ויהי טרף בביתם, בין כך וכך, נשתכחה תורה ואזלה ונדלדלה, כי הלומדים ישוטטו לכווין השעות, ואין כל השעות שוות בלימודם, פותחים בכד ומסיימים בחבית, שהתופס הישיבה לומד במקום שלבו חפץ, והנכנסים שונה להם פרקם, ולא יודעים מה שאמר מר, ועד שמתחילים פוסקים, מפני היראה כי הגיעה השעה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וכמעט שאינם באים אפילו לשמוע, אלא לדרוש ולקבל שכר. ... וכאשר הגבאים, שנתמנו מפי המקדיש, המה ראו כן תמהו, רצו לתקן המעוות, הם אמרו למנות למיעוט, וישארו בהם שלושה, אחר הדקם, שיהיו קבועים בדוכנם, מבוקר עד ערב, לבד עת האוכל, ותורתם מתקיימת ומלאכתם נעשית, ולשאול הגיעו האם באו רבנן ופיחתו מינויים, ולא עשו מדעת בעלים. ...
איך שיהיה, מתורת הרב למדנו בנידון שלנו, שיכולים הגזברים הללו למעט מהישיבות כדי להספיק ללומדים בהסגרות, שהם הם הקבועים, ובא אהל קבע ומבטל אהל ארעי. ... זאת ועוד אני אומר, לצאת ידי כל המתמיהים, וחובבים להחמיר, שמי שכבר זכה ונכנס - זכה. ומעלים ולא מורידים. מכל מקום אם חל מציאות העדר אחד מהם לסיבה שתהיה, אם לבקש פרנסתו ממקום אחר או נתבקש למעלה, יש ביד הממונה הלז, להוסיף הספקתו למי שהוא קבוע ללמוד וללמד, ולהצמיח פירות בלימודו, ולהבין דבר מתוך דבר, ולישא וליתן במלחמתה של תורה כאשר יוכל שאת, ומרבה ישיבה מרבה חוכמה, ואין לו לבקש על גזרי עצים למלא חסרון החשבון.