'הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.' - אמור מעתה זהו כוונת התנא: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שיש לו חן וחסד, חוט של חסד בעיני הבריות, כמו שפירש רשב"ם, זיכרונו לברכה, שרוח הבריות הוא 'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם' - שיש לו חן בדבריו, שערבים הם לשומעם. אדם כזה הוא שיכול לקום ולדרוש בדברי תורה ברבים. וזהו לה במשנה: 'רוח המקום נוחה הימנו' - שהוא דברי תורה כמו שפירש רבינו יונה, שרוח המקום הוא התורה, ותלוי זה בזה. 'וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו' - אין לו חן וחסד, 'אין רוח המקום נוחה הימנו' - בדברי תורה, שטוב לו ונוח לו שלא לאומרם.
וזה נראה לי רמז הכתוב במשלי: 'לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח, צוף דבש אמרי נועם, מתוק ומרפא לעצם.' הכוונה: 'לב חכם' שהוא בתורה, וגם 'ישכיל פיהו' - שחננו ה' שפיהו ולשונו מדבר צחות, שיש לו חן וחסד, שרוח הבריות נוחה הימנו, אדם כזה, שיש לו כוח הדיבור, נאה ויאה לדרוש בדברי תורה, וזה שאמר: 'ועל שפתיו' – שיש לו כוח הדברים שמדבר צחות, 'יוסיף לקח' - לדרוש בדברי תורה, שדבריו ערבים לשומעם, כיוון שהוא 'צוף דבש אמרי נועם מתוק.