'וירח את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי'. - הנה מפני אותו נחת רוח שעשה נוח בקורבנותיו לפניו יתברך, הגדיל ה' לעשות ונשבע, שלא יביא עוד מבול לעלם, והנה זכותו של נוח קודם המבול, לא הספיק אף להגן על בני דורו, ואיך עתה הספיק להגן גם על הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? איזו סגולה היתה בקורבנותיו של נוח אחרי המבול? ... מפני מה מחשבתו של נוח נתקדשה יותר אחרי המבול, וזכותו גדל להציל כל הדורות על ידי מחשבתו הטהורה, דווקא עכשיו? - ראה נוח במו עיניו, מה שהגיע לבני דורו ככתוב: 'וימח את כל היקום, אשר על פני האדמה', והאזין והקשיב את הזעקה האיומה של כל היקום, ראה את האסון הנורא, אשר המיט האדם על עצמו על ידי מעשיו הרעים.