פעם שבאתי אצל חכם מישאל ללמוד, אמר לי: אין לי תלמידים כאלה בגילך. היה מלמד מבוגרים יותר. כל התלמידים היו שם בגיל של אבא שלי, עליו השלום. הוא אמר לי: אתה יכול לשבת עמהם? - הם זקנים. מרדכי אמר לו: נכון, אתה צודק. אני לא אתן לו כיסא לשבת מכובד, אני אתן לו כמו ילד קטן, שישב וילמד. למדנו שבועיים, ואני לא פותח את הפה, למה? - יש שם אנשים מבוגרים יותר.
סוף סוף עשה מבחן, מי זוכר שבועות שאנחנו למדנו. כל אחד ואחד סתם את הפה שלו. אני גם לא רציתי להגיד, למה? - כי כולם באותו זמן היו מכבדים את הזקנים. אני אמרתי למרדכי, הוא היה קצת מבוגר ממני אבל היינו חברים. אני אמרתי לו: השבת הזה, דיבר על זה; פרשה הזאת, דיבר כזה; זה הלכה; וזה הדברים שלימד באותו זמן. מרדכי אמר: כבוד הרבי, זה ילד קטן אבל תפס. כולם היו אנשים מבוגרים, היו אנשים עובדים היו באים אחרי עבודה לשבת איתו. אני לא היה לי מה לעשות, רק לשבת לשמוע את הדברים שלו. ככה קיבלו אותי.