מצווה יחידה זו של תלמוד תורה נעלה היא, עד שחכמינו משווים אותה לכל המצוות גם יחד: 'ותלמוד תורה כנגד כולן' - שהלימוד והכרת התורה שקולים כנגד כולן, כיוון שהוא מכיל את כולן, ומפני שבאמצעותו מבינים את היתר.
ברם מעלות אלה, תכונות אלו שהזכרנו בנוגע להגות התורה הקדושה, אם נותרות הן בגדר התבוננות בלבד, אם אינן חורגות מרעיונות לימודיים לפעולה המעשית, שהיא ההתנהגות הטובה עם גמילות החסדים ומעשי הצדקה, תשארנה חסרות תועלת, נובלות מעצמן, כדבר ללא תכלית, בטלות. ...
אם ההתבוננות בתורת הא-ל בלבד, אם ההגות של אלה העוסקים בה, אינן מספיקות כדי להציל אותנו מהסכנות ומהדרכים העקלקלות שבעולם הזה, נהלך בעקבותיו של השם עצמו ... על ידי עשית הצדקה והחסד, בהליכה בדרכיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה׳ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלביש ערומים. מה הוא ביקר חולים שכתוב: 'וירא אליו ה' - אף אתה בקר חולים.
מסיבה זו גם אומרים חכמינו: זה שעוסק רק בתורה דומה לזה שאין לו א-לוה כיוון שאין הוא מחקה את הליכותיו, אינו הולך בעקבותיו, אף על פי שהוא חושב עליהם תמיד, ותמיד הוגה בהם. 'כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו', כיוון שעיסוקו בתורה יורד לטמיון, כאשר זה אינו מלווה במעשים.