מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד עיקר מצווה להחזיק ביד המך, ויש שכר אף לחוטף מצווה.
כתב הרמב"ם פרק י' מהלכות מתנות עניים: 'שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. המעלה גדולה שאין למעלה הימנה - זה המחזיק ביד ישראל המך וכו' כדי להחזיק בידו שלא יצטרך לבריות'. -
נמצא, שלכתחילה - צריך לשומרו למך שלא יבוא לידי עניות, אלא שיחזיק בידו בקרן, או להמציא לו מלאכה שיתפרנס ממנה. אבל שיתן לו צדקה אחרי שכבר נעשה עני ודל - אין זה כל כך שבח כמו מעלה הראשונה, ולכך אין שכר מעלה הראשונה כמו השנייה, ולא שנייה כשלישית.
וכעין זה שאמרו בגמרא: 'הלוקח ספר תורה מן השוק - כחוטף מצווה מן השוק; כתבו: כאילו קיבלוֹ מהר סיני'. ופירש ה'נימוקי יוסף': '...שאין לו שכר כל כך כמי שטרח בכתיבתו, ויש למידת הדין ולומר: אלו לא באת המצווה לידו, בלא טורח ויגיעה, לא היה עושה אותה'. ...
וגם כאן היה עולה על דעתו לומר: כיוון שהמעלה הראשונה להחזיק בידו קודם שידל ויעני - אם כן, אם בא אחר כך, לפרנס לעני, אינו נוטל שכר מצווה שלימה, אלא שיהא גם: 'כחוטף מצווה מן השוק'.
ולזה אמר: 'וכי ימוך אחיך והחזקת בו' - זהו שכתוב: 'מצווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'. ...
משמע שזוהי עיקר המצווה - להחזיק בידו, אלא שבא זה וחטף את המצווה שנזדמן לו, ופרנסו, ודומה לחוטף מצווה מן השוק. לא תאמר: שאין לו שכר כל כך עליו. לכך אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו. זהו שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שגם כשהוא כחוטף מצווה, מכל מקום הרי זה פורע חובתו של מקום, ה'נותן לחם לכל בשר', ולכך גמולו ישלם לו.
חכם יצחק ברכה , בירך יצחק, דרוש לצדקה, עמ' 231, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981) מתוך 'החכם היומי'
