הוגד לי על-ידי תלמיד אחד, שכבוד מורנו הגדול ורב רבי שאול לבית לוי מורטירה פקפק בפסק ההוא, ובדברים בעלמא מסברת נפשו רצה להוכיח להפך בקצת, ושלחתי לו פעם שנית דברי קנטור על זה, למה לא יענה דעתו בפני, כדי להדריכני בדרך אמת... לא בעבור כבודי כי אם בעד כבוד תורת א-לוהנו לגלות האמת, באשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות, אשר עימי ימתיקו סודם, בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי. ואם אין בי דעת להישאל, היו דברי אליהם למשיב נפש ולכלכל את תשובתם, וזה דרכי לחבב ולכבד, ולהפך בזכותם של צורבא מרבנן, וקירות ליבי עם פי שווים עימו, ואם שגה אבין אליו באופן שלא יבוא לידי זלזול, ואם שגיתי אודה על האמת, ולא אבוש אף אם יאמר אלי טעית, שלא אהיה עדיף מרבי עקיבא, שדרש 'לחם אבירים' - לחם שמלאכי השרת אוכלים. ואמר לו רבי ישמעאל: טעית. ומכל שכן, לא כבוד תורת רבי ישמעאל ולא אני רבי עקיבא, אך עם כל זה לא אחדל מלשאת ולתת, להורות לי המורה טעותי, וארדוף להשיג האמת, לא לקנטר ולא לאהבת הניצוח. ואם לפי דעתו היא טעותי, והיא עצמה עצם טעותו.