ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם, זאת הייתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום, ואותה מילאנו כהשקפתנו ... אבל האמת - שמנהלינו, והרבה מבוני היישוב, שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל, על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו, או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי-עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך, ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות, את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה. ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה, אז על סמך ויסוד ודאות זו, העמידו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן, חוץ מדבר אחד ששכחו, והוא - תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו ... ואת זה הבינונו אנו ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו, שניהלו את האנייה הסוערת של הישוב, על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה, ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי המקום, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו.