"אמור מעט ועשה הרבה ... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - לרמוז מדת הענווה, שלא תתגאה במה שלמדת הרבה, אלא תקטין עצמך לומר שכל מה שלמדתי עוד לא למדתי אפילו טיפה מן הים, מחכמת התורה. ...
ולא כמידת איזה אנשים אשר בראותם שיש להם חכמה יתירה על חבריהם, אז יתגאה לבם ואינם חושבים שום אדם בפניהם, ואינם מתרצים אפילו לדבר עם שאר בני אדם, יען שחושבים שאין כמותם בכל הארץ - שזה ודאי טעות גדול בידם. שהרי אמרו זיכרונם לברכה: 'כי דברי תורה נמשלו למים - מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כן דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שנפשו שפלה עליו'.
וזהו שנאמר: 'אמור מעט ועשה הרבה', רוצה לומר: אפילו שעשית הרבה, כלומר שלמדת תורה ועשית מצוות הרבה, אפילו זה ייחשב בעיניך לדבר מועט כדי שלא תתגאה על חברך. וזהו שסיים: 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - אפילו מי שהוא פחות ממך.