'עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'. - נקדים מה שכתב הרב 'בינה לעתים', ששכר המושג לצדיקים, הוא שיורדים לעומק ולאמיתות הדבר על בוריו. ודוגמתו, רואה האדם בחיים חייתו, כשהוא יורד לעומקה של הלכה, ומקשה ומתרץ ויודע אמיתת הדבר. כמה מהעונג והנעימות והשמחה מגיע אליו. וזה דוגמת השכר הרוחני. עוד אמרו בזוהר הקדוש, שהגוף נקרא לבוש לנשמה. וידוע גם כן שאין אדם משיג לירד לעומק הדבר שלומד, כי אם על ידי שיהיה לומד בזריזות ותשוקה, לא בהתרשלות ועצלות ורפיון ידיים. עוד כתב הרב הנזכר, שבזמן שהאדם חי ובריא כוח, הגוף גובר ואינו מניח לו להשיג המכוון, אבל בשעת פטירתו מן העולם, שגובר כוח הנפש, וכוח הגוף הולך ודל, אזי ישיג לירד לאמיתת הדבר. ולזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: צדיקים בשעת מיתתם, מראים להם שכרם לעתיד לבוא, והם שמחים ונפשם שביעה. והיינו: על ידי שאותה שעה מתגבר בהם כוח הנפש, ככתוב: 'תוסיף רוחם יגוועון', ואף כי אחרי מותם, שנפרדה הנפש מהגוף, שישיגו כמה וכמה טובה כפולה, ואין לה לנשמה שמחה ונעימות גדול מזה.
וזוהי כוונת הפסוקים: 'עוז והדר לבושה' - שבא לספר ולהגדיל בשבח האשת חיל, שאפילו בזמן ש'עוז והדר לבושה' - שהוא הגוף עדיין בתוקפו וגבורתו, אפילו כך 'ותשחק ליום אחרון' - היא שחקה מעתה, כמו שעתידה לשחוק, ביום שתשש כוח הגוף כאמור. וזה בא לידה, על ידי ש'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. ובאותה שעה שהיא עוסקת בתורה - 'צופיה הליכות ביתה' - אל תקרא הליכות אלא הלכות'. ורוצה לומר, שצופיה היא מעתה הלכות ביתה - הלכות אמיתית, וכמו שאמר הרב 'לחם יהודה' לפי דרכו, בסוף הלכות תלמוד תורה. עיין שם. שעתידה להשיג בעולם הבא אחרי מותה, מעתה היא ראתה דוגמתם, יגרם לה זה. 'ולחם' - שהיא התורה הנקראת לחם, ב'עצלות לא תאכל' - אלא בזריזות נמרץ וקול בכל כוחה, והעולם הזה נקראת חצר והעולם הבא נקראת ביתה, כמו שאמר הרב הנזכר, והיינו 'הליכות ביתה' האמור לעיל.