הרמב"ם אינו מסתפק ברשימה פשוטה של מקומות שמות הקודש והחול, הוא צריך למצוא סמך לכל דבר, בקבלת חכמינו זיכרונם לברכה העתיקה. אין הוא נוטל רשות לעצמו להחליט על פי דעתו הוא, בדבר שהוא מכריע כל-כך בהכשרתו של ספר תורה לקריאה בציבור. כבר ידוע למדי מספר 'המורה' שלו, כמה גדול היה בעיניו ערכו של תרגום אונקלוס, תרגומו של אונקלוס הוא בשבילו ביטויה של המסורת היותר עתיקה שנתקדשה, כי לולא זאת לא היו מצריכים 'שניים מקרא ואחד תרגום', ולא היו קובעים את התרגום בקריאת התורה בציבור, שהיא חלק של התפילה, ובכל-אופן בקישור עם קריאת הפרשה. על כן, סומך עצמו הרמב"ם במקומות אין מספר ב'מורה' שלו על קבלתו של אונקלוס, וכן דרכו גם בספרו זה. בכל מקום שהוא מזכיר איזה כתוב, הוא מסמיך לו את תרגומו של אונקלוס, ובנוסח עתיק מאוד.