ויהי מדי עברי בערי חראז, והגעתי אל צעפאן, ומצאתי זה הספר 'שערי קדושה' עם החידושים אשר סביבו, וגם החידושים שבסופו, וידעתי נאמנה שהם מעשי ידי, אשר טיפחתי וריביתי בימי חורפי מקדמוני. והכותב שהעתיקן, לא זכר מי המאסף, ולא ידע שכבר נצטערתי, ובמים מי התורה צללתי, וניפיתי בי"ג נפה פסקי הדינים הנהוגים. ... ותמהתי על המעתיק, למה לא זכר שמי, כדי שאזכה, בעולם הבא, שכשיקראו בו ויזכרו שמי, יהיו שפתי דובבות בקבר, 'ובן מזכה אבא' - היינו התלמיד העוסק בדברי הראשונים שקדמוהו, הנקראים אבותיו, וזוכרם, הוא מזכה אותם. וראיה, מה שאומרים בתלמוד, משה, יפה אמרת. והמעתיק, ימחל לו אדונו.