'שנו חכמים: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש' - ... כל זה הוא בשיחה בטלה, שמדבר דבר שאינו צריך לו, אבל אם מדבר בדבר הצריך הוא נקרא 'שיחת חולין' ולא 'שיחה בטלה' וזה מותר. ועוד שבתי כנסיות שלנו, כמו בתי כנסיות שבבבל, שעל תנאי הם עומדים, ופירש רש"י על מנת שישתמשו בהם. ...
אבל בשיחת חולין אינו אסור כי אם משיתחיל 'ברוך שאמר' עד 'ישתבח', וכן בין 'ישתבח' ל'יוצר אור' לא יפסיק בדיבור כלל, וכן בחזרה גוערים במי שמדבר, וכן בספר תורה אסור לדבר ואפילו בדברי תורה. ...
ועם כל זה לא אמרו אלא 'גוערים בו' , אבל נידוי, פשוט שאין מנדים על שיחת חולין, ואפילו על שיחה בטלה גם כן אין מנדים, ששוגג הוא והורגלו בכך. ומה גם שאפילו אם במזיד שח שיחה בטלה, אין מנדים אותו. אחד - שלא הוזכר זה בשום פוסק, ועוד שהוא מדברי סופרים הקלים, ועוד ששיחה בטלה במחלוקת היא כמו שכתבתנו, ולא יהא אלא ספק נידוי שאין מנדים, ואסור לנדות על זה, באופן שטעה החכם במה שנידה אותם, ועדיין אומר שחייב נידוי המדבר בבית הכנסת, וכוונתו להשתרר עליהם, ולהנהיג עצמו ברבנות, ושלא לשם שמים, שהוא עצמו כמה פעמים דיבר עם שותפו, דברי משא ומתן בבית הכנסת כמו שאמרו לו חבריו, השותפים שלו. ואם כן לא טוב עשה בעמיו שנידה אותם על דברי חול, ולא על שיחה בטלה, בשעה שהחזן חוזר מה שכבר קרא, שהוא קל יותר. ... מכל מקום המחמיר, שלא לדבר בבית הכנסת תבוא עליו ברכה, שבזוהר הקדוש מפליג לאסור על מי שמדבר בבית הכנסת.