ועוד אמרו, שיש שם יהודי זקן וגילו מאה וארבעים שנה, שמו מארי סעיד אלבארדה, ועדיין לא נס כוחו. הלכתי לשם במצוות מארי יוסף, ומצאתי את האיש הזקן הזה כשהוא מלמד תינוקות - אבל באמת היה חסר חכמה, ובגיל הזה עדיין היה רוב זקנו שחור, ושיניו קבועות במקומן, וראייתו כתיקונה, אלא שכהו עיניו מעט, ותנועתן הייתה איטית, רק שמיעתו הייתה כבדה, וגופו לא היה רזה, וקומתו קרובה לקומת שאול המלך. אחרי שברכתיו כדרך אנשי מזרח תימן, כלומר בברכות ותשבחות ארוכות, ביקשתיו שיספר לי על הנפלאות ועל המאורעות הגדולים שראה במשך חייו הארוכים. אמר לי: אין אצלי כלום ממה שאתה מבקש, ומה הן נפלאות ומה זה מאורע גדול?! ...
אחרי כל זה, חזרתי לשאול את הזקן על סיפורי הקדמונים והקורות הרשומים בספריהם. השיב: אני אינני יודע כלום, אבל זקני סיפר לי, שמשפחתו היו גרים בעיר דרב אלחנשאת והיו עשירים גדולים, כי היו להם שדות רבים שהיו חורשים וזורעים אותם, וחיו חיי רווחה, כפי שאפשר ללמוד עוד עתה מדמות השדות הקדומים, שנעתקו עכשיו לרכוש הקבילים, חוץ ממה שהרוויחו במלאכותיהם, כי הם עשו כלי המחרשה מברזל, ותכשיטים מכסף ונחושת, ועבדו אצל אדוני חסותם הקבילים, בכל מלאכות עור ובנגרות, ובייחוד במלאכת הקדרות ... ורק מיעוטם עסקו במקח וממכר. ועל כבודם מעיד, שעל רוב קברותיהם יש מצבות כתובות.