פעם אחת, בזמן קרוב ליום הילולת הצדיק, מורנו הרב רבי יוסף המערבי זכותו, יגן עלינו אמן, בא יהודי אחד ואשתו עמו לחגיגת ההילולה, ודר בחצר אחת של נוכרים מכפר אלדבדאבה, בבית אחת בעלייה, ונתנו הנוכרים עיניהם על תכשיטי האישה, וזממו לשלול את כל הכסף והזהב אשר עליה, ויעצו ארבעה נוכרים שודדי לילה, והסכימו ביניהם, לבוא עליהם לגנוב את כל כספם וזהבם, באישון לילה בחוזק יד ...
ויפתח להם את הדלת, בלתי שום שמיעת קול, ונכנסו כולם לפנים בבית, וימצאו את היהודי עם אשתו נרדמים בשינה, והזמינו את עצמם לעשות מזימתם הרעה. ותיכף ומיד נראה להם דמות איש זקן נכבד, בעל זקנה מהודרת, זוהר פניו מבהיקים כברקים, ואור גדול על פניו חופף, והמשיכם בידו החוצה, והוציאם ואמר להם בזה הלשון: בואו עמי. ונמשכו עמו לחוץ, ולא היו יודעים איך הם נמשכים, ולאן הוא מוליכם, ובעל כורחם נמשכו עמו, עד שהביא אותם אצל בית תפילתם, ונתן ידו על הדלת, ותיכף נפתח הדלת, והכניסם שם אצל הפתח, והתחיל להוכיחם בדברים טובים, ויאמר להם: מה לכם לעשות זאת?! ואיך לא תחמלו ולא תחוסו על האיש העני ואשתו, השוכבים בטח בתום ליבם?! ומה לכם לקחת ממון של איסור, ובפרט כי אין עמם רק ערך פחות מהזהב וכסף?! לכן תיקחו לכם אלו המעות מידי חלף עבודתכם לבוא, והוצאתי אתכם ריקם, רק ליהודים האלה אל תעשו דבר. וקבלו את דבריו באמצעות המעות אשר נתן להם, ויחלקו ביניהם את המעות אשר נתן להם, ונפלה עליהם אימתה ופחד מהזקן ההוא, ולא יכלו לענות אותו דבר, וילכו לדרכם.