חג שמיני עצרת חג מיוחד בפני עצמו, ובו מברכים בקידוש היום ברכת שהחיינו, ונכללת בו חג שמחת התורה בארץ ישראל שמסיימים את התורה ומתחילים בו ביום את התורה בסימן טוב, והמנהג כל ילדי ישראל, מקטנם ועד גדולם, עולים בהמוניהם, כן ירבו, לעלייה לתורה, והמבוגרים ששים ושמחים ורוקדים בשמחה של מצווה לסיום התורה ולהתחלתה.
שאלה נשאלת, שכל הסרמוניה הזאת הייתה צריכה להיות ביום חג השבועות, שהוא יום מתן תורה? ... התשובה, כי כידוע ביום מתן תורה קיבלנו את התורה בהבטחת 'נעשה ונשמע', הכל טוב ויפה, וכידוע 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה', ולא היינו בטוחים באם נוכל לעמוד בהבטחתנו ונקיים מצוותיה, זה היה בתורת תיאוריה בלבד. אבל העיקר, הפרקטיקה והעשייה וקיום המצוות עשה וזהירות ממצוות לא תעשה, את זה בסיימנו את התורה ביום שמיני חג העצרת ושמחת תורה, אנו רואים ומרגישים בעצמנו שעמדנו במבחן, וזכינו במשך שנת קריאת התורה בכל שבת ושבת בעיון רב שקיימנו מצוותיה ושיכולנו לעמוד בניסיון, לכן אנו שמחים שמחה של מצווה ומתפעלים ומתלהבים בשמחות וריקודים, שברוך ה' שזכינו ושכן נזכה הלאה, אנו ובנינו וכלל ישראל אמן.