בלב לבה של פרשנות התורה ניצבת, מעל לכל ספק, המסורת. כתבי הקודש כתובים בשפה שכבר מתה במשך מאות שנים; שפה אשר כבר אינה שגורה על שפתותיהם של אף ציבור ידוע.
כתוצאה מכך, ההיכרות שלנו עמה יכולה להתבסס רק על המסורת העוברת מדור לדור, מאב לבנו, ונשמרת בעל פה. ללא המסורות האלו, אפילו עצם הקריאה בכתבי הקודש תהיה בלתי אפשרית, מאחר שרק מהמסורת אנחנו יודעים להגות את הצליל הנכון של האותיות.
באומרי כי המסורת היא הבסיס לפרשנות התורה, אין כוונתי לטעון שכאשר אנו ניגשים להגות בדברי התורה, מוכרחים אנו להיצמד באדיקות וללא יוצא מן הכלל, למשמעות שניתנה להם על ידי חכמינו הגדולים מהמשנה והתלמוד.