מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם עזריה חיים סנגויניטי נולד לאביו חכם יום טוב ולאמו מזל טוב, כנראה בשנת תקכ"ט (1769) במודינה, איטליה.
עיקר תורתו למד מפי רבו, חכם ישמעאל הכהן, אב בית הדין וראש הישיבה בעיר מודינה. גדל בתורה וביראה, והיה לאב בית הדין ורב העיר מודינה. בשנת תקמ"ג (1783) הדפיס פיוט שכתב לרגל נישואי אחותו ג'ינטילה עם הבחור מרדכי בן שבתי מונטיקורבולי מקהילת ליוורנו. בשנת תק"ץ (1830) במהלך המרידות למען איחוד איטליה, ושחרורה מכיבוש זר, היה בין חכמי איטליה, שחתמו על מכתב בקשת הסיוע ליהודי העיר לוגו די רומאניה, שבקרבת העיר מודינה, שהותקפו ע"י תומכי מדינת האפיפיור, נשללו זכויותיהם, וסבלו מגזירות, וממיסים כבדים.
בשנת תקצ"ד (1834) כתב הסכמה לספרו של מרן החיד"א 'זיכרון משה' - חלק שני, בעריכת נכדו חכם משה אזולאי. בשנת תקצ"ב (1832) חיבר הקדמה לספר 'שפת אמת', שחיבר רבו חכם ישמעאל הכהן.
בשנת תקצ"ח (1838) חלה והגיע עד שערי מוות. לאחר שנרפא, קיים נדרו והוציא לאור את חידושיו על התורה בספר 'עולה חדשה'. הוא חיבר גם ספר שאלות ותשובות וחיבור בשם 'קול זמרה' על סדר ההקפות, שנעשו בפתיחת בית הכנסת החדש של בני סנגויניטי, בעיר מודינה, הנמצאים בכתב יד בספריה הלאומית.
חכם עזריה חיים סנגויניטי נפטר בשנת תר"ט (1849). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות בנשמת משה רבינו.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שנושא ונותן לזון את בניו, די לו בקביעת עיתים לתורה.
'בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה?' - ולכאורה קשה, למה מקדימים שאלת: 'נשאת ונתת באמונה', לשאלת: 'קבעת עיתים לתורה'? ...
ועוד קשה, שזהו נגד מה שגרסו בפרק ראשון במסכת סנהדרין ד ו': 'אמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון'. ועוד קשה, שזה סותר, גם כן, מה שאמרו בפרק חלק דף צ"ט: 'נואף אשה חסר לב' - זה הלומד תורה לפרקים'. ולתרץ זה נראה לעניות דעתי, שאחד מתרץ לחברו, וזה בהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עושה צדקה בכל עת' - זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים'. ומזה אנו לומדים שבזמן שהם עסוקים במשא ומתן שלהם, הלא הם עסוקים במצווה רבה - לזון את בניהם, וידוע שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אבל מכל מקום הם חייבים לקבוע עיתים לתורה, לקיים מקרא שכתוב: 'והגית בו יומם ולילה', משום שמקצת היום ככולו. ... אבל התלמיד חכם, לא די להם הקביעות עיתים כמו הסוחרים, אלא הם חייבים לעסוק בתורה תדיר. וזהו אותה של פרק חלק: 'נואף אשה חסר לב' - שמדובר בתלמידי חכמים, שלא די להם בקביעות עיתים כמו הסוחרים.
עולה חדשה, דף מ"ב ע"א, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שלפעמים הם מציצים מן החרכים, שיכירו וידעו האמת.
כמה גדולה אהבה, שאוהב אותנו הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב מלאכי: 'אהבתי אתכם אמר ה'', ולכן כתב בתורתו: 'והייתם לי סגולה מכל העמים'. וכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכיוון שכן, היה מן הראוי, שכל האומות יבקשו פנינו, בהיותנו אהוביו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, יען כך הוא דרכו של עולם, שרבים יבקשו פני אוהבי מלכי בשר ודם. אמנם עתה בעוונותינו הרבנים נהפכה השיטה שאנו שפלים ונבזים בעיניהם, כמו שכתוב: 'והוא עם בזוי ושסוי', וזה מפני אינם מכירים, אפילו שמו יתברך, כל שכן אנחנו עבדיו. ובלי ספק זה יהיה לעתיד לבוא, כשיכירו וידעו האמת, ככתוב: 'בימים ההמה וגו' החזיקו בכנף איש יהודי, לאמור נלכה עמכם, כי שמענו א-לוהים עמכם'. וגם בעולם הזה מצאנו שלפעמים הם מציצים מן החרכים, כמו שאמרו בני חת לאברהם: 'נשיא א-לוהים אתה בתוכנו'. וכן הפלישתים אמרו ליצחק: 'ראה ראינו כי היה ה' עמך'. וכמו כן פוטיפר אמר על יוסף: 'וירא אדוניו כי ה' אתו'.
עולה חדשה, דף לב ע"ב - לג ע"א, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד 'ארץ זבת חלב ודבש' כנגד שני חלקי הצדקה במעשר שני.
'וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו'. - מילת 'את' שני פעמים - להורות שבין כשהוא 'עמך' - עושה רצונך וראוי לו טובה בשורת הדין, ובין כשהוא לבד 'ישראל' - שאז משים אתה עין חמלתך עליו. וכמדרש רבה כתב שבזכות המצווה הזאת מתפלל אני עליך שתברכהו. 'ואת האדמה אשר נתת לנו' - רצונו לומר, כיוון שתברך את עמך, ממילא תברך גם כן 'האדמה אשר נתת' - לחלקינו וראויה לנו. וביותר מפני ש'נשבעת לאבותינו' - שגם אם אין אנו כדאיים, עשה בזכותם. 'זבת חלב ודבש' - הם שני דברים כנגד השני חלקים של הצדקה, הנעשית במעשר שני: 'חלב' - כלפי מן הבהמה הנקרבת שלמים, ומאכל מהם לעניים. 'ודבש' - על פירות האדמה, אשר מהם גם כן היה עושה צדקה לנצרכים.
עולה חדשה, דף מא ע"ב, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שובה ישראל, שאין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה.
מדוע בתחילה אמר בלשון יחיד: 'שובה ישראל' ואחר כך אמר בלשון רבים: 'קחו עמכם דברים'?
נקדים מה שאמרו על פסוק: 'אל תפן אל מנחתם' - אל תקבלם בתשובה, שאין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה'. ומעתה בא על נכון, וזה לפי מה שאמרו הם: 'לכו ונשובה אל ה'' - בלשון רבים, שמשמע אפילו במחלוקת, אמר הנביא: 'שובה ישראל' - בלשון יחיד, להורות שבעל התשובה, צריך שיהיה בשלום עם הבריות, משום שאין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה.
עולה חדשה, דף מג ע"א, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד ליתן פעולת שכיר לבעל מלאכה, טרם ישאלנה.
'ביומו תתן שכרו' - בא לזרזנו, שנהיה חרוצים ליתן פעולת שכיר לבעל מלאכה, טרם ישאלנה, ולא נעבור ליתנה לו, אם לא יתבענה, מהטעם שכתבנו. יכול אפילו לא תבעה השכיר בזמנו? - תלמוד לומר 'אתך', לדעתך, ולא לדעתו. וזה משום שלא שייך לומר זה באומן עני, הצריך לפרנסת בני ביתו, והיינו שאמר: 'ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא'. - ולהציל נפשנו מחטא, צריך ליתן סך מלאכת האומן ביומו, או לפחות צריך לשאול ממנו, אם צריך לו הפירעון בו ביום. אף כי בעל המלאכה לא היה שואלתו. וזהו שאמר: 'כי עני הוא' - ולא אמר 'אביון', כאשר כתוב בפסוק הקודם, כי בא במילת 'עני' לרמוז מה שאמרו בגמרא: עני מתבייש לתבוע, אביון לא.
עולה חדשה, דף מא ע"א, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד גדול האומן היגע מאומנותו, יותר מסוחר ירא שמים.
'תנו רבנן: חייב אדם ללמד את בנו אומנות, שנאמר 'ראה חייים'. רבי יהודה אומר: כל מי שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות'. - והקשו: מה ביניהם? - והשיבו: יש ביניהם, שלימדו מסחר. ופירש רש"י: מה מוסיף רבי יהודה על התנא הראשון - שלמדו מסחר, לתנא הראשון הרי 'למדו חיים'? - לרבי יהודה לא די, שכמה פעמים, שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם את הבריות. עד כאן דבריו.
שהסוחרים אפילו אם יהיו יראי שמים, שאין לחוש שיבואו ללסטם את הבריות, מכל מקום יכולים ליפול ברשת היצר הרע, להורות היתר לעצמם, לרמות את הבריות ... לעכב איש מריווח הראוי לחברו ...
ואמר: 'גדול הנהנה מיגיעו' - דהיינו האומן היגע באומנותו, 'יותר מ'סוחר 'ירא שמים', וזה משום שהסוחר אפילו אם יהיה ירא שמים, אפשר שלפי דוחק השעה יורה היתר לעצמו, וכנזכר לעיל, אבל האומן אינו צריך לרמות, לפי שבזמן הרעב פורעים יותר המלאכות ... והאומן לא נוח לרמות, כדי שלא יתרחקו ממנו.
עולה חדשה, דף ח עמו' ב, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).