מקצת שבחו

ידוע מאמרם זיכרונם לברכה: מפני מה אין בניהם של תלמידי חכמים - תלמידי חכמים? - כדי שלא יאמרו: ירושה היא לנו מאבותינו, ואין לזרים בני עמי הארץ חלק ונחלה בתורת ה'.
אומנם אמת היא שהתורה ניתנה במתנה וכמדבר, וכל מי שרוצה ליטול ייטול, כמדבר שהוא הפקר לכל. ואם כן הוקשה להם שכפי זיכרונם לברכה: בשלושה יש חזקה מעולה. בשלושה - האב והבן ובן הבן, הרי שלושה, ואם כן יפה כוח בנם של תלמידי חכמים, לומר שירושה היא להם תורת ה', כיוון שמוחזקים בה בשלושה הינה חזקה מעולה, ובני עמי הארץ כמו זר יחשבו. ואדרבא, ההיפך אמרו שם באותו פרק, אמר רבי יהודה ...: כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'אם תשוב לפני תעמוד', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, מבטלה בשבילו, שנאמר: 'ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. הרי ששכרו גדול למי שמלמד תורה לבן עם ארץ, יותר ממי שמלמד בן חברו.

'וידעת היום והשבות אל לבבך' - אפשר דרך רמז 'וידעת היום' - רמז ליום הישועה: 'הנה יום בא לה'', וכתוב: 'ביום ההוא אצמיח קרן', וכהנה רבים בנביאים ובכתובים שמכנים הגאולה לשם 'יום', וכמאמר הכתוב: 'יום אחד הוא יודע לה'' - שהוא יום הגאולה כמבואר. והנה ידוע מאמרו של אליהו הנביא, כאשר שאלו ממנו: אימתי יבוא מר, ואמר לו: 'היום', וכשלא בא באותו יום, שאלו לו, שהרי לא בא, ושקר דיבר. ויהי תשובתו, כוונתו הייתה לומר: 'היום, אם בקולו תשמעו' - שיעשו תשובה שהיא המקרבת את הגאולה.
זה אפשר רמז הכתוב 'וידעת היום' - כלומר אם תרצה לדעת היום הידוע, יום הגאולה, דע כי הוא היום אשר 'השבות אל לבבך' - תשובה מעולה.

צא וראה כמה אופנים נאים וטובים בעניין נתינת הצדקה, שמוסיף הנותנה משום הדור מצווה, אף כי בתורה כתוב: 'נתון תתן לו'. ולא עוד, הוא ביד האדם הוא אופן הנתינה כדי שלא יתבייש העני הנוטלה.
וזה אומרו: 'לך ה' הצדקה' - כלומר ממך ושלך היא הצדקה, אשר אנו נותנים, כי ממך הכל, שאם לא נתת לנו מעות לא היינו נותנים, נמצא כי הכל שלך ומידך נתנו. 'ולנו' - ומה שיש לנו זכות בצדקה, לקבל עליה שכר, הוא 'בושת הפנים' - כלומר כל מה שאנו עושים, אופן שלא יהיה בושת הפנים לעני הנוטלה, והיינו שאנו נותנים לו, באופן שלא ידע ממי שלקח כדי שלא יתבייש, הוא 'לנו' דווקא. ונכון.

'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים' - כולם נפש אחד, אף על פי שהיו שבעים, כי הם רבים, אפילו כך היו נפש אחת, שהיו עובדים כולם לא-ל אחד, וכולם היו שווים לטובה, צדיקים גמורים. וחידוש בא להשמיע לנו, אף על פי שיוסף היה במצרים, מקום עבודה זרה ומקום זימה, כל מחלה וכל מדווי מצרים הרעים, אפילו כך היה אחד, ככל אחיו הצדיקים העובדים לא-ל אחד, ה' אחד ושמו אחד ברוך הוא.

למה תקנו לומר בחג המצות 'זמן חרותנו', ולכאורה מהראוי היה לומר 'זמן גאולתנו', שהעיקר הוא הגאולה. וצא ראה לשון המקרא: 'וגאלתי אתכם'. וארבע לשונות גאולות כתובים, וסיום ברכת ההגדה 'אשר גאלנו', וברוך אתה ה' גאל - שזו היא העיקר, ובשאר מועדים בסוכות 'זמן שמחתנו' ובשבועות 'זמן מתן תורתנו' שכך שייך בהם כפי העניין של חג, ולמה זה בחג הקדוש הזה קבעו לומר 'זמן חרותנו'? ...
ולפי קוצר עניות דעתי אומר אני, שאפשר שכוונתם של משה ואהרן הייתה כדי שיוכלו לצאת מארץ מצרים, ולא יעכבו בידם שום צר ומשטין ומשחית בשום צד, וזה אי אפשר להתקיים כי אם כאשר יאמר להם פרעה מלך מצרים: 'הרי אתם בני חורין', כי הם היו יודעים כי הכלבים עזי נפש, אשר שמו המצרים בפתחי שערים בעיר על ידי כישוף, לא יניחו לעבדים לצאת מן העיר, כי אם לבני חורין דווקא, וכמו כן שמו שני עבודות זרות, דמות כלבים, בבעל צפון על ידי כישוף, המכשפים פני עליון, לבלתי יניחו לשום עבד לברוח דרך הים, כמפורש דבר זה בדברי רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ובזוהר הקדוש. ...
הנה כי כן יפה כיוונו משה ואהרן, בחוכמת א-לוהים בקרבם, לומר לפרעה: אין אנו יוצאים מכאן עד שתאמר: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', שאם לא כן מה הועיל רמאי ברמאותו פרעה וכל עבדיו באמור להם 'קומו צאו מתוך עמי גם אתם', 'גם צאנכם גם בקרכם' מאחר שהם יודעים כי כאשר יבואו לפני פי החירות לפני בעל צפון, שם שם לו את הכלבים הרעים. על זה שאלו לבלתי ילכו גאולים לעבור, ולא יוכלו לצאת משם, כי עבדים הם ואין עבד יוצא ממצרים, מ"ם סתומה. אומנם כאשר בפיו דיבר לאמור: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', אין עוד כוח בכלבים עבודה זרה שלהם לעקב הליכתם, כי בני חורין המה, ויפה כוחם לצאת משם. נמצא על האמור כי תכלית וסוף הגאולה שלימה הייתה על ידי החירות כאמור. מעתה טוב נאה וטוב יהא לומר 'זמן חרותנו', כי הוא סיום הגאולה והזיכרון האמיתי ליציאת מצרים מבית עבדים, אף כי אין עבד יוצא משם. זה נראה לפי קוצר עניות דעתי, ואם שגיתי איתי תלין משוגתי.

עיקר ההספד על הצדיק שמת אינו עליו, אלא לנו על אשר נאבדה ממנו, כי זה נראה לעניות דעתי לפרש כוונת הכתוב במלכים ב' סימן ב', כה תארו: 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו' - שמילת 'והוא מצעק' - נראה לכאורה מיותרת, שוודאי הוא היה המוכה ומצעק, שלא עמד איש אתו בנסיעתו ועלייתו אליהו בסערה, והיה די באומרו 'ואלישע רואה ומצעק'. אומנם על פי האמור נוח, שבא להודיע מעלתו של אליהו, שלא על אליהו צועק, חס ושלום, אלא על עצמו שאבד ממנו, ועתה אין לו רב. ועוד שהיה 'רכב ישראל' שהיה מגן עליהם יותר מרכב ופרשים, וכמו שתרגם המתרגם.