מקצת שבחו

'המתפלל בכוונת הלב זוכה שחוכמתו מתקיימת' - וזה אפשר כוונת הכתוב: 'אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי' - שלכאורה, איך יתכן האדם לברך את ה' בכל עת?! והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמה זמנים יש שהאדם עוסק בצרכיו, ואינו מברך את ה'. אך העניין הוא על כוונת הלב, שאפילו בשעה שהוא עוסק בצרכי גופו, לבו לשמים בשביל עבודתו יתברך, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'בכל דרכיך דעהו'. ולזה אמר: 'אברכה את ה' בכל עת'. ובוודאי מי שזכה למעלה כזו, שתמיד לבו לשמים, כל שכן וקל וחומר שתפילתו תהיה בכוונה שלימה ובלב שלם. ולזה סיים הכתוב: 'תמיד תהילתו בפי' - שתורתו הנקראת 'תהילה' אינה משכחת ממנו כלל, ולא תמוש בפיו.

אמר הנביא על זמן הגאולה: 'בלע המוות לנצח' - שלא תהיה עוד מיתה בעולם. וזה אפשר רמז הכתוב: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל' - רצה לומר: אימתי תראה 'בנים לבניך' עד סוף כל הדורות? - בזמן שיהיה 'שלום על ישראל' - דהיינו בזמן הגאולה הנקראת 'שלום'.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - שידוע שמילת 'ברוך' מרמזת לצדיק. וזהו שאמר: 'נתון תתן' - שתי פעמים, דהיינו יותר מכדי חיובך. 'ולא ירע לבבך בתתך' יותר מכדי חיובך לומר: למה אני נותן יותר מערכי? - 'כי בגלל הדבר הזה', שאתה נותן יותר 'יברכך ה' א-לוהיך' - שתהיה צדיק גמור הנקרא 'ברוך'. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - שידוע שהעני חשוב כמת, וזהו שאמר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי פעמים, יותר מכדי חיובך, על ידי זה 'תחיה', שתזכה להיות עשיר ולא עני החשוב כמת. וגם 'וירשת את הארץ' - היא עולם הבא, שתוכל לומר על מנת שאזכה לעולם הבא, שאתה נותן צדקה יותר מכדי חיובך, וכנזכר. גם כן כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שעל ידי הצדקה זוכה לתחיית המתים, משום שהצדקה היא מדין בנים, והאב מטמא לבנו. וזהו שכתוב 'למען תחיה' בתחיית המתים.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: בשעה שציווה משה לישראל על הקורבנות, אמרו לו: תניח בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדם קיים מה תהא עלינו? - מאחר כי רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד איברי וגידי האדם, אם כן בחסרון מצווה אחת מהם, יחסר חיות האבר או הגיד שכנגדה, ובמה יזכה אותו גיד או אבר לחיי עולם הבא? - ואין קושי בשאר מצוות שאי אפשר להתקיים באדם זה ואפשר להתקיים על ידי אדם אחר, כגון מצוות מילה וייבום וכיוצא, כיוון שכל ישראל באחדות אחד וערבים זה לזה, מה שמקיים זה כאילו קיים זה, אבל מצוות הקורבנות וכדומה, התלויות בבית המקדש, מה תהא עליהם? - אמר להם משה: 'וזאת תהיה תורה העולה' - מי שקורא בפרשת עולה, כאילו הקריב עולה. וזהו שאמר: 'בזאת יבא אהרן אל הקודש' - רצה לומר אם יחרב הבית, יבוא בזאת אל הקודש במקום קורבן, והנה: 'בפר בן בקר', 'בפר' קוראים בו - 'בפרשת בן בקר', דהיינו בקריאת פרשת הקורבנות.

אלול הוא חודש מוכן ומזומן לשוב מחטאת נעורים ומכל מעשים רבים, והוא הזמן היותר מוכשר מכל ימי השנה, ובפרט עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, שהם סך הכל ארבעים יום. וזה רמז הכתוב: 'ויהי הגשם על הארץ, ארבעים יום וארבעים לילה'. רק נקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שתיבת 'גשם' - כינוי לתשובה ולשפע רוחני. ותיבת 'ארץ' - כינוי לעולם הבא, שהיא ארץ החיים. וזהו: 'ויהי הגשם' שהוא התשובה - שכשיהיה לאדם תשובה על מעשיו זוכה להיות 'על הארץ' - יזכה לארץ החיים. ועיקר הזמן היותר נאות ומוכשר לתשובה היא 'ארבעים יום וארבעים לילה' - שהם מחודש אלול עד יום כיפור.

צריך האדם לעורר שמחה בליבו בכל עת ובכל זמן, ש'ישמח ישראל בעושיו', ומזה ימשך לו גם בשעת העבודה, להיות עובד ה' בשמחה ובטוב לבב.
ועל פי זה התיישב לי מאמר חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכור לו יום המיתה. והקשו המפרשי זיכרונם לברכה, שאם המיתה מסוגלת להועיל יותר מכולם למה לא יזכור אותה מתחילה? -
אך לפי האמור בא על נכון: יען שצריך האדם להיות תמיד בלב שמח וטוב לב, לכן על מה שיוכל תחילה לדחות יצר הרע על ידי סיבה אחרת, שאינה מעצב ליבו ידחה. ואם הדחיות כאלה לא הועילו לו, אז הותר לו להתעצב בזיכרון יום המיתה כיוון שאינו יוכל להימלט.

על ידי הרינה בתפילה תהיה תפילתו בשמחה ויתעורר ליבו לכוון בה, כי הקול מעורר כוונה. וזה אפשר כוונת הכתוב: 'הצילני מדמים א-לוהים, א-לוהי תשועתי, תרנן לשוני צדקתך'.
'מדמים' - לשון דמיונות ומחשבות, והכוונה כי דוד המלך, עליו השלום, ביקש הצילני מדמיונות ומחשבות של עולם הזה בעת התפילה, וזה על ידי כאשר 'תרנן לשוני צדקתך' - שאז הקול מעורר הכוונה וכנזכר.