מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אפרים נבון נולד לאמו ולאביו חכם אהרון בשנת תל"ז (1677) בעיר קושטנדינא היא איסטנבול.  
בשנת ת"ס (1700) עלה לארץ ישראל, יחד עם חותנו הגביר יהודה אירגאז, והתיישב בירושלים. בירושלים התקבל בשמחה גדולה כארי שעלה, שתורתו מכרזת עליו. בימי שבתו בעיר הקודש התבודד למעלה מעשר שנים ולמד בשקידה את הש"ס, הרמב"ם ובית יוסף בישיבת 'נווה שלום', שייסד החכם יצחק די מאיו. 
ככל שגברו ההתנכלויות מצד הפחה העות'מאני ששלט בירושלים, הלכה והתרוקנה ירושלים מבניה. מיסים רבים הוטלו על היהודים, קנסות והתנכלויות נוספות. חכם אפרים נבון נותר בעיר כמנהיג כמעט יחידי. לאחר זמן מה, כאשר המצב הפך בלתי נסבל, נסע אף הוא בשליחות מצוה של כוללות ירושלים חזרה לקושטא. 
חכמי קושטא שכנעו אותו להישאר בעיר, והוא מונה ע"י חכם יהודה רוזאניס, בעל ה'משנה למלך', כמורה צדק וכדיין בעיר קושטא. בקושטא כתב את חיבורו המפורסם 'מחנה אפרים' הכולל שו"ת, חידושים ופירושים שונים.
חכם אפרים נבון נפטר ביום כ"ו בניסן תצ"ה (1735), ונטמן בקושטא. על ערס דווי ביקש מבנו חכם יהודה נבון בעל 'קריית מלך רב', שיערוך ויתקין את הספר לדפוס. הספר יצא לאור שלוש שנים לאחר מותו.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד הזן את חברו סתם, אם תובעו ישלם כמה שדרכו לאכול.
לכאורה נראה שהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים שהזן את חברו סתם, לאו לשם מתנה, נתכוון אלא בתורת הלוואה. וכן כתבו משם רבנו אפרים זה לשונו: שאם אחד אמר לחברו: בא ואכול עמי ואכל עמו, ואחר כך תבעו לחברו שישלם לו, שחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה שאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה, אפילו כך כיוון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ...
מכל מקום יכול לטעון לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי, ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר, ואף-על-פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים, שהניח להם אביהם פרה שאולה, טבחוה ואכלוה. - משלמים דמי בשר בזול, משום שאם היו יודעים שאינה שלהם לא היו אוכלים אותה. ...
אבל ראיתי למרן הבית יוסף ... שהרי"ף גם כן לא אמר, אלא ביתום עני, אבל באדם אחר שפרנסו, אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר, חייב לשלם, אם חברו תובעו עד כאן דבריו.
מחנה אפרים, הלכות נזקי ממון, סימן ג' עמ' קט, הוצאה חדשה–אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מיפה כוח אלמנה להוציא מעות מההקדש כנגד תקנת בני העיר.
ראובן שהקדיש נכסיו, והנה אלמנתו תובעת כתובתה, וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעלה הנזכר, יען לא נמצאו לו נכסים אחרים, יורנו המורה לצדקה, אם הדין עמה מאחר שמפורש בכתובתה ששיעבד לה מקרקעין ואגבן מטלטלין, או שמא אין כוח בידה להוציא מן ההקדש. ...
טובים וחמורים דברי סופרים אשר כוח בהם להפקיע ממונים, ואף בספק שיהיה בתקנתם, ראוי שלא להוציא מיד המוחזק, אבל תקנת בני העיר דרך התגרים, שמתקנים איזה עניינים בטיב משא ומתן לפי ראות עיניהם, דור דור ומנהיגיו, כנדון שלנו, שנהגו שלא לטרוף ממטלטלין המשועבדים, מפני תיקון העולם, שלא יפסידו בני אדם, בכגון זה וודאי שאין כוח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם, שעיקר הדין אינו אלא מנהג בעלמא. ... על כן בהצטרפות כל אלו הטעמים ותירוצים שכתבתי, נראה שיש ליפות כוח האלמנה, שיגבו לה סכום כתובתה ממעות ההקדש שהקדיש בעלה.
מחנה אפרים, הלכות גביית חוב, סימן א', עמ' תקלה-תקמ, הוצ' חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, י-ם, תשע"א (2011)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מעלת לימוד התינוקות כל היום, יותר מישיבה חצי היום.
ראובן התנדב סך מעות להקדש תלמוד תורה באופן זה, דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה תלמידי חכמים שילמדו בישיבה בקבע, ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית, וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה תלמידי חכמים, ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן לתלמידי חכמים, וכשבקש העשרה תלמידי חכמים לקובעם בישיבתו, לא מצא בכפר עשרה תלמידי חכמים, שילמדו בקבע, ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה תלמידי החכמים ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד, שילמד תינוקות של בית רבן, יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז, ואין בו עוון אשר חטא ויהי שכרו כפול מן השמים. ...
שמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריווח לתלמיד חכם אחד שילמד לתלמידים הרי הוא קיים, בפרט שיש יותר מעלה בזה שילמד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים, ממה שילמדו עשרה תלמידי חכמים, שעה אחת, או חצי היום.
מחנה אפרים, הלכות צדקה סימן י' עמ' צט-קא, הוצאה חדשה–אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שכל הנודר מתנה לעני, זוכה בו העני מיד באמירה.
אם נדר סתם מתנה לעני, אם מת העני, הנודר צריך ליתן ליורשיו, משום שכבר זכה בו העני באמירה שאמר. ... כיון שאין העני זכה באותו ממון עדיין זכיה גמורה, היאך יורשיו ירשו מכוח המת, אלא נראה שסובר שכל הנודר מתנה לעני, זכה בו העני מיד באמירה, שאמירתו לעני כאמירתו לגבוה.
מחנה אפרים, הלכות צדקה סימן ו', עמ' צ', הוצאה חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
אינו מתיר הנדר לעלות לארץ, אף על פי שנאנס, שיעלה כשיוכל.
ראובן, תושב חוץ-לארץ, גמר בדעתו לעלות לארץ-ישראל ולדור שם, ואחר שמכר כל אשר לו, ויהין לשים בדרך פעמיו, בתו הקטנה, אשר היתה נשואה, בראותה כי אביה ואמה מתפרדים מאצלה, מתוך צערה, אשר היתה לה חלתה, ובראותו ראובן כי, חס ושלום, היה חשש סכנה, שמא תמות בתו, אם תעזוב את אביה ואת אמה, הניח את אשתו אצל בתה, ועלה לארץ-ישראל לזיירא, להשתטח על קברי אבות, ועתה שואל להתיר את שבועתו או את נדרו. ...
נראה שבנידון שלנו גם אף-על-פי שנאנס, ולא עלה בשעה שנדר, צריך לעלות כשיוכל.
מחנה אפרים, הלכות שבועות, סימן יד עמ' לז, הוצאה חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מתיר לנוהג שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז, לאכול בסעודת מצווה.
מי שנוהג שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז - הרי זה נדר, ומכל מקום אם נזדמנה לו סעודה של מצווה - מותר לאכול, שאין זה נדר ממש, אלא נחשב כמו קבלת תענית. ויהיה כמו האומר: אעשה מצווה זו, שהוא חייב לעשותו - משורת הדין.
מכל מקום של מצווה - מותר, שאין הנדר של מצווה חל על דבר מצווה.
מחנה אפרים, הלכות נדרים, סימן מ',עמ' עז, הוצאה חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)