מקצת שבחו

'ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה.' -
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, על פי: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', שאפילו אם ישראל עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות הקדוש ברוך הוא מוחל להם.
וזה כתוב: 'ושם האיש אלימלך' - היינו: הקדוש ברוך הוא, הנקרא 'איש מלחמה', והוא 'אלי' וגם 'מלך' על הכל. 'ושם אשתו' - היינו כנסת ישראל שהיא בחינת אישה לה' כידוע.
'נעמי' - רוצה לומר: מעשיה נעימים, כאשר בניו: 'מחלון' - כלומר מוחלים ביניהם, דהיינו: שהם בידידות ואחדות גמורה, אז: 'וכיליון' - זאת אומרת מתכלית, 'אפרתים מבית לחם' - דהיינו: הפרת התורה המכונה 'לחם', ככתוב: 'לכו לחמי בלחמי', דהיינו: שמתכלה ונמחל כל מה שהפרו ועברו עליה.

'כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו' - כתב הרמב"ם זיכרונו לברכה: שיש ח' מעלות בצדקה, והחשובה והנעלה מכולם היא כאשר הנותן אינו יודע למי נותן, והמקבל גם כן אינו יודע ממי קיבל.
וזהו: 'ה' צדקות אהב'. ואיזו מהם אהב מכל? - כאשר 'ישר יחזו פנימו' - דהיינו: כשהעני יכול להסתכל פניו של הנותן, ישר בלי שום בושה, כי לא יודע שזהו שנותן לו.
וגם אפשר לפרש הפסוק לפי המעשה שהביאו חכמי המוסר; שפעם אחת מורנו הרב חיים ויטאל זצ"ל ראה במצחו של המהר"ם גלנטי זצ"ל כי האות ג' הפוכה, ואמר לו שיש לו חשש גזל חס ושלום. וכשבדק נוכח לדעת כי אישה אחת היתה טווה לו צמר ביתר יעילות מיתר הנשים, והוא היה משלם לה כמו כולם. ואז שילם לה כראוי לעבודה היפה שעשתה, ונתקנה הג'. וזהו: 'ישר יחזו פנימו'.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' – כידוע נוהגים לומר משנה זו לפני קריאת פרקי אבות. ונראה לעניות דעתי הטעם, על פי הידוע כי טבע האדם אינו נוח לשמוע דברי מוסר. ולכן הדרשן צריך להתנהג בחכמה, כגון להשמיע דברים משמחים, או סיפור מעניין כדי למשוך אליו לב המקשיבים לו, ואחר כך יאמר דברי מוסר. ולכן לפני קריאת מסכת אבות, שהוא דברי מוסר, מבשרים על החלק הטוב לעולם הבא שיש לכל ישראל, ואחר כך קוראים דברי המוסר.

'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה - כתב הרב ברכה תהילה על התהילים, מזמור נ"ז משם המקובלים, זיכרונם לברכה, ששם הוי"ה בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ תמיד 'רחמים', אבל בארץ ישראל 'רחמים' יותר מחוץ לארץ. אבל שם א-לוהים בארץ ישראל 'רחמים' כמו הוי"ה בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ 'דין'. עד כאן.
וזהו שאומר הפסוק: 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה' - שכשישראל בגלות שם א-לוהים תמיד דין, ולכן אין לישראל ישועה, חס וחלילה. על זה סיים דוד המלך עליו השלום אמר: 'לה' הישועה', בגלות השם יתברך ישתמש בשם הוי"ה שהוא רחמים אפילו בחוץ לארץ.

'ה', אל באפך תוכיחני ובחמתך אל תייסרני' - ראשי תיבות אבת"ו - אותיות 'אבות', לרמוז שכשמתפללים צריכים להזכיר זכות האבות.
וזה גם רמז הכתוב: 'ה', שמעה תפילתי ושוועתי אלייך תבוא' - 'תבוא' - אותיות 'אבות'. ועוד רמז הכתוב בסמוך: 'ולא בזה את תפילתם', ראשי תיבות 'ובאת' - אותיות 'אבות'.

'אמרי האזינה ה', בינה הגיגי' - 'אמרי' אותיות 'מאיר' - לרמוז מה שידוע שבעת צרה מזכירים זכות התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס ותפילתם נענית, וזהו: 'אמרי' - אותיות 'מאיר', שבזכותו 'האזינה ה' בינה הגיגי', וזהו הכתוב שם: 'יהיו לרצון אמרי פי' - בזכות 'אמרי' הוא 'מאיר'.

'ויהי ה' משגב לדך' - סופי תיבות: 'יהבכ' - אותיות: 'בכיה', לרמוז מרבותינו זיכרונם לברכה, ששערי דמעה לא ננעלו, לכן בגלל הבכי והדמעות של העני, ה' נהיה למשגב לו ושומע תפילתו.