מקצת שבחו

'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה'.
יש שני מיני לימוד: לימוד אחד למתחילים, שילמדו תחילה, למען ידעו כיצד יקיימו את המצוות, וכמו שאמר הלל: 'אין בור ירא חטא', ועל סוג זה נמנו וגמרו: 'גדול התלמוד המביא לידי מעשה'.
הסוג השני של לימוד, רמוז המחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון. נאמר על ידי רבי טרפון שגדול המעשה. הכוונה על תלמוד סתמי, שתכליתו רק לימוד להשגת הידיעות וחקירת העיון. לימוד כזה לא היה מוצדק ומושלם, אם לא יקדימהו המעשה ויראת החטא. ואולם לעולם המעשה הוא הפרי המבוקש, והלימוד והעיון הוא בחינת עלים, שאם אין בו מעשה אין כל מאומה בידו כי אם עלה נידף.

אומות העולם מתברכים בגלל החזקת ידי לומדי תורה - כמו שנתברך לבן, שהחזיק ביד יעקב איש תם כמו שכתוב: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ולבן בעצמו אמר: 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. וכן פוטיפר כתוב: 'ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף' - שהיה לומד תורה במצרים ומתפלל ומברך ברכת המזון. ... וכן שלמה המלך, עליו השלום, המשיל בעלי תורה ומחזיקיה לנר ואור כמו שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' - כי בעלי התורה הם אור, והמחזיקים בה הם הנרות, וכמו שאין האור יכול לתת אורו כי אם על ידי הנר המחזיק אותו, גם הבעל תורה לא יכול להיות תלמיד חכם כי עם על ידי המחזיק אותו, וזהו: 'הנרות הללו אנו מדליקין' - להיות לאורות.

מידת בשר ודם, כשהוא בחושך רואה את מי שהוא באור, ומי שהוא באור אינו רואה את הנמצא בחושך. אבל לא כן הקדוש ברוך הוא כי הוא שרוי באור, ורואה גם את הנמצא בחושך שנאמר: 'ידע מה בחשוכא ונהורא עימה שרא'. בטבע האדם, השקוע בצרה וחשכה, רואה חברו בשמחתו ומצטער, ואם שרוי בשמחה המשולה לאורה, אינו משתתף בצרת חברו. אולם הבורא, שהשמחה במעונו והאורה אצלו, ורואה ומביט גם את זה, השרוי בחושך ובצרה על הדרך הכתוב: 'עמו אנכי בצרה'.
לכן אלה הדבקים במידותיו של הבורא: 'מה הוא רחום אף אתה רחום', ודואגים לאלה שלא זכו ולא חשו אהבת הורים כמו יתומים, שהניחום בלי מחסה ומסתור, והשם יתברך מזמן להם בעלי חסד ורחמים, המקימים בתי יתומים ומוסדות הדואגים לחינוך ולמחיה. כל אלה חברו יחדיו אל עומק השותפות עם הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. ואוהב השם את בני אומנתו אלה - אב ואם כהורים טבעיים המחנכים בניהם, ואם אלה תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובונים את העולם, ואם אלה מגדלי יתומים - כולם מקיימים ציוויו, ומשתתפים במאמרו: 'אשר ברא א-לוהים לעשות'.

האדם שנולד - ידיו קמוצות, ואילו כשמת - ידיו פתוחות לרווחה, ולכן התורה מזהירה: 'פתח תפתח' - לפני שאדם יפתח ידו בעל כרחו, יפתחנה הוא מרצונו. ולפי מה שאדם פותח ידו, כך הקדוש ברוך הוא פותח לו כמו שכתוב: ה' צלך על יד ימינך, ואמרו חכמנו זיכרונם לברכה: מה הצל הזה אם אתה מראה לו אצבע אחד הוא מראה לך ב' אצבעות, כך לפי מה שאתה נוהג עם בוראך - כך בוראך מתנהג אתך, ומה שאדם פותח - כך הקדוש ברוך הוא יפתח לו.

אדם אשר זכה לבן בכור פטר-רחם, מגיע השלב השני לאחר המילה, במצוות פדיון הבן, שציוותה תורה: 'קדש לי כל בכור' ו'בכור בניך תפדה', וגם תחנה זו רמוזה בפרשתנו במילה 'בראשית', כפי שאמרו המפרשים: בראשית – ראשי תיבות: בנך ראשון אחר שלושים יום תפדה. ואף מצווה זו, היא חלק מהתיקון שהוטל על האדם בהיותו בעולם במסגרת הפסוק: 'אשר ברא א-להים לעשות'.

לפעמים, עקב מצוקת העתים ועול הפרנסה הכבד, עם הייסורים הכרוכים בו, זונחים את חינוך הנוער ואף נצרכים אל עזרתו להטות שכם לכלכלת הבית. תופעה שהיתה רחוקה ומוזרה לנו בגלות. והאמת היא שאין זו הדרך בה נראה אור, כי אם נרוקן מהנוער היקר את כל תפארת מורשתנו ולא נמלא אותו בתכנים אחרים - כפי שיש עדות שהתרחקו מהיהדות אבל מלאו את כליהם בר ומזון מתרבות העמים - הרי שייווצר בלב הנוער שלנו חלל ריק, שהתוצאות תהיינה, חלילה, פרי באושים עם קוצים ודרדרים. לכן עלינו לחנך את הנוער של יהדות המזרח בפרט על ברכי חכמינו, גדולי יהדות ספרד אשר האירו את עינינו בחשכת הגלות. יש להמשיך באותה הדרך של המורשה העשירה בתורה ויראת שמים, ורוויה באמונה הטהורה של היהדות.