מקצת שבחו

'טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - כלומר מלאכה ועסק התורה ... שהנהנה מן אחרים כדי לעסוק בתורה, אז צריך ליתן מחלקו הצפון לו, לאותו שההנה אותו בעולם הזה. אבל אם היה עושה איזו מלאכה, לא היה צריך ליהנות משום אדם, ואז כל השכר הוא שלו.
ולזה אמר: 'כי יש אדם שעמלו בחכמה' - כלומר בחכמת התורה, ובדעת ובכישרון, ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו, גם זה הבל' - שהיה לו לעשות מלאכה, ולהסתפק ממעשה ידיו, ולא ליהנות משום אדם, וזה היה כל מה שעמל ויגע הוא שלו.
ולזה אמר אחר כך: 'אין טוב באדם שיאכל ושתה, והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זה ראיתי אני כי מיד הא-להים היא' - רצונו בזה לומר: היותר טוב לאדם, שמה שיאכל ושתה, שיראה לנפשו טוב. ובמה מראה טוב לנפשו? - כלומר 'טוב' עולם הבא - בעמלו'. 'גם זה ראיתי אני' שהוא 'מיד הא-לוהים' שכשיעמול, ומה שאוכל הוא מה שהוא עמל, אז 'מיד הא-לוהים היא' - ולא שיצפה לבשר ודם שיתנו לו.

'כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך' - וקשה וכי כל זה הכבוד שאנו עושים לאבותינו הקדושים?! ... נקדים עוד מה שאמרו בקידושין וזה לשונם: 'תניא: בנים אתם לה' א-לוהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אבל בזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. וכי תאמר כשאין בהם אמונה לא נקראים בנים? - ואומר: בנים לא אמון בם' ... הרי שישראל נקראו בנים למקום אף אם עובדים לעבודה זרה. וכבר ידוע שאברהם וכל האבות, זמן שישראל עברו על רצונו של מקום אמרו: 'ימחו על קדושת שמך'. וזהו שאמר הכתוב: 'כי אתה אבינו', אף בזמן ש'אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו', והם אמרו 'ימחו על קדושת שמך', גם בזה 'אתה אבינו'.

'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא - זו אישה'. - רצונו לומר: 'על זאת' - על דבר האישה, צריך לעשות תפילה, כל חסיד, שהקדוש ברוך הוא יזמין לו אישה כשרה במעשיה ... טעמו הוא שמי שישיג אשה כזאת, היא לו כמוצא את התורה, ולזה אמר רבי נתן: 'לעת מצוא - זו תורה' - רצונו לומר: שמי שזוכה לאישה כשרה, כמי שימצא את התורה שכתוב בה 'כי מוצאי, מצא חיים', וכמו שהזוכה לתורה ימצא חיים איתה, כמו כן היא האישה כשרה, כל הזוכה אותה ימצא חיים, כי כשהיא כשרה הקדוש ברוך הוא נותן לו חיים לבעלה כדי לזון אותה, ואף שהוא היה ראוי למות, אין הקדוש ברוך הוא ממית אותו בשביל אשתו, נמצא שמי שיש לו אשה כשרה יש לו חיים איתה.

'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה, והחי יתן אל לבו דברים של מיתה'. - אם הולך לבית המשתה - גמילות חסדים עושה, ואם הולך לבית האבל - גמילות חסדים עושה, ואם כן, אדרבה, דעתו נוטה שיותר טוב ללכת אל בית המשתה ... מטעם שבהליכתו לבית האבל אפשר יפסיד, במקום שהיה לו להרוויח. כלומר: אם יספידנו וירבה בשבחו ... נלכד ברשת הספדנים שנפרעים מהם, ואם לא יספידנו - יהיה נלכד גם כן בעונש, המתעצלים בהספדו של אדם כשר ... ואם כן, ימנע עצמו מלכת אל בית האבל ... לזה בא שלמה להזהיר ולומר שאדרבה, אין האמת כן, אלא ש'טוב ללכת אל בית האבל' ... ואם תאמר: ומי מוציאני מן הפח זה, שלא אהיה נלכד בו. לזה אמר: 'והחי יתן אל לבו דברים של מיתה' ... מי שהוא חי ויש לו מוח בקדקודו, יתן לבו שלא להרבות בשבח המת יותר מדי, כדי שלא ייענש, אלא מה שייתן בלבו לאמור הוא דברים של מיתה, כלומר דברים השייכים למיתה, ולא למת.

יש לנו תקווה טובה שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו ויבנה הבית האחרון, ממה שבעינינו ראינו שנתן בלב כורש לבנות הבית השני אף על פי שהיה עתיד להיחרב, והטעם היה כדי לסתום פיהם של המקטרגים, שעתידים לקטרג בבניין האחרון, מרוב עוונותיהם של ישראל.
וזהו שאמר: 'ואני בה' אצפה אוחילה' מידי יום ביומו 'לא-לוהי ישעי', ויש לי תקווה טובה שבוודאי 'ישמעני א-לוהי' לגאול אותי. ושמא תאמר באיזה זכות, הלא כיוון שהעוונות במשא כבד כבדו, אם כן באיזה זכות ישמע לך. תירץ ואמר, שאין לנו שום ספק שבוודאי 'ישמעני א-לוהי' משום 'אל תשמחי אויבתי לי', שהם המקטרגים, וזו ראיה ברורה 'כי נפלתי קמתי' - כלומר נפלתי בבית ראשון וקמתי בבית שני. ושם יש קושיא לא-לוהינו: למה עשה ה' ככה, ליתן בלב כורש לבנותו כיוון שעתיד להיחרב? - אלא וודאי שהתירוץ הוא כדי לסתום פיהם של המקטרגים, העתידים לקטרג בבניין האחרון.

מעלת גמילות חסדים גדולה עד מאוד, עד שאמרו עליה שרבי עקיבא נכנס לבקר את החולה ורבץ לפניו
וחי, וכל שכן אם הוא רופא מובהק, שעל ידי חכמתו וידיעתו הסימנים שנותן לחולה, גורם שמקיים נפשות בישראל. ומצינו שנשתבח אברהם, אבינו עליו השלום, במידה זו.