מקצת שבחו

'למה נברא האדם יחידי? - ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומים זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו, שנאמר: תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש'. ...
שאין חפצו של זה כחפצו של זה, כי זה יחפוץ בחפץ פלוני וזה באחר, זה רודף אחר תאווה זו וזה אחר תאווה אחרת, האישה היפה לזה היא כעורה לאחר, מפני שאם כל האדם יטה לבבו לאשה אחת או לדבר אחד יבקשו הכל לגזול אותו הדבר בזרוע ויאמר בליבו ארדוף אשיג. ולכן הייתה מחכמתו של ה' יתברך לשנות דעותיהם ורצונם. ועתה, אם אמת נכון הדבר והניסיון יוכיח שאין אדם דומה לחברו בפרצוף הפנים והכרת פניו ענתה בכל אחד ואחד מהם ...
ואחר הדרישה והחקירה גמרתי בליבי שסיבת שינוי הפרצופים הוא שינוי הנשמות ... באשר הן על מדרגות מתחלפות כמו המלאכים, ולא ראי זו כראי זו, ומשם ייפרדו הגופים כלים מכלים שונים. והפרצופים אינם שווים כי הנשמות הן הנה הבונים מעונות להם, וכאיש ביתו. ועל כן אין להפליא אם לא יהיה האחד דומה לחברו. ובעבור שפרצוף הפנים הוא החלק היותר נכבד מהאדם באשר שם הנשמה, אורה זורחת בחושים הנכבדים משרתים להשגות העליונות, בו עשה הנשמה יותר רושם מכל חלקי הגוף, ובעבור זה אמר הכתוב: 'חכמת אדם תאיר פניו.'

הנרות אשר מנהגנו להדליק בעד המתים, ראיתי באורח חיים סימן תר"י שכתב עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש גדול או קטן עושים לו נר, גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו, והטעם מפני שהנשמה קרויה נר, כמו שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם'. וכתוב בתורה: כבדו ה'. ונראה שממנו ראו וכן עשו הישמעאלים והפרסים, באשר הם גם כן מדליקים נרות בעד המתים, כאשר ידענו. וכן כתוב בכתבי 'שבח יקר' ו'גדולת האר"י', שהישמעאלים נוהגים קדושה גדולה בקברות התנאים הקדושים ובבתי כנסיות, והן דולקים נרות על קברות הצדיקים ונודרים שמן לבתי כנסיות.

'כי קרוב הדבר אליך בפיך ובלבבך לעשותו - הורה כי השם יתברך אינו מבקש מהאדם נפלאות וגדולות ממנו, ושיהיו כולם חכמים מחוכמים, ונתרצה בדברים האפשריים, ובעשיית המצוות אשר יד כל אדם יחתום, כי הדת נתנה לכללות העם, ולא לבד לאנשי הדעת והתבונה. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל טוב לעושיהם - ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם', וכינוי עושיהם שב אל פקודי השם יתברך הנזכרים למעלה. ובמקום אחר נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה.

הדבר האחד: במדינת הודו מערבה, בלשון אנגלי ווסט-אינדיה, יושבים קצת מעשרת השבטים, ושנסעו לשם מארץ קידר דרך אניאן או דרך חינא, ועוד היום הם נסתרים בחלק אמריקה בהשגחת השם יתברך. השני: שעשרת השבטים אינם יושבים יחד במקום אחד, רק בהרבה מקומות, כמו שמזכירם ישעיהו י"א: אשור, מצרים, פסרום, שנער, חמת, איי הים. השלישי: שעשרת השבטים לא חזרו לארץ ישראל בבניין בית שני. הרביעי: שעד היום הם מאמינים אמונת ישראל. החמישי: שהנבואה מהגאולה שלימה עדיין לא היה, ויהיה לעתיד. השישי: שהעשרת השבטים יתקבצו מכל המקומות בזמן הגאולה אל שתי המדינות אשור ומצרים, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ויהיה להם כל צורכם כמו שאמר ישעיה ס' פסוק ח' וט': 'מי אלה כעב תעופינה כיונים אל ארובותיהם, כי לי איי הים יקוו, ואניות תרשיש בראשונה. להביא בנייך מרחק, כספם וזהבם איתם'. הדבר השביעי: שיבוא משיח בן דוד, ולא ילכו עוד בגלות, 'וקראו להם עם הקודש גאולי ה', ולציון 'יקרא דרושה עיר לא נעזבה'.

וחוק מוסרי הוא לנו, שלא על שפיכת דם לבד נזהרנו, כי אם מחויבים אנחנו גם לאהוב ולחונן את זולתנו כיד ה' הטובה עלינו. ... וכן מעיד אני לפני א-ל א-לוה עולם, כי ראה ראיתי בעיר מגוריי היא אמשטרדם המעוטרה, שלום ושלוות השקט בין היהודים והנוצרים, והמה תמיד בברית אהבה אחווה ורעות, ואיש את אחיו יעזורו, ושלושה פעמים ראיתי בעיני, כי נוצרים אשר באו מפלאמלאנד טבעו בנהר פלעמבורג, והיהודים בחמלתם מיהרו לעזרם ולהציל נפשם מרדת שחת, ואנשים כאלה אשר ישליכו נפשם מנגד להציל את אחיהם הנבלעים בנבכי ים, ולהעלות משחת חיתם, לא יתאכזרו כיענים במדבר להרוג איש לא חמס בכפו ולשפוך דם נקי, אשר הוא מחויב לחוס עליו, להצילו ולחסותו תחת צל כנפיו.