מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף הכהן, נולד לאימו ולאביו חכם מרדכי הכהן בירושלים. 
בילדותו התייתם מאביו ומאמו וגדל בבית דודו ורבו חכם יצחק הכהן. הוא העמיק בלימודו בבית המדרש 'בית יעקב ויגה' מפי רבו הראשון לציון, החכם משה גלנטי, שמונה לתפקיד ראש בית המדרש בשנת תל"ד (1674). 
בשנת תמ"ט (1689), לאחר מות רבו, הראשון לציון החכם משה גלנטי, מאחר ורבו ההתנכלויות ליושבי ירושלים, חכם יוסף מרדכי הכהן נדד לערי מערב אירופה, שם פגש את חכמיה, ונשא דרשות בפני הציבור. בהגיעו לאמסטרדם פגש בחכם משה חאגיז, נכדו של הראשון לציון, חכם משה גלנטי, ובשנת תס"ח (1708) הדפיסו את ספרו של רבו 'זבח השלמים'. לזיכוי הרבים, הדפיס גם את ספרי 'האדרא רבה' ו'האדרא זוטא'. בשנת תע"ה (1715) זכה להדפיס את ספר דרשותיו 'דברי יוסף' בעיר ונציה. בספר מצורף לקט חידושי תורה בשם 'לקט יוסף', וכן חלק מחיבור רחב יותר, שלא עלה בידו להדפיסו בשם 'עדות ביהוסף'.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ל' בכסלו תע"ה (1715), יום בו חתם ספרו 'דברי יוסף'.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שנותן צדקה, נותן משכן ה' בתוכו, שרוחו הנדיבה היא היכל ה'.
'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - יש עוד להקשות, שהיה לו לומר 'ויתנו לי תרומה' מהו ויקחו? - אלא שמתוך נתינת נדבת המשכן, הם לוקחים בו הנתינה לצדקה, באמת תחשב ללקיחה, על דרך 'נתון תתן', שהכוונה הוא ייתן לך למעלה כשתיתן אתה למטה. הרי שהנותן הוא לוקח. ועוד אתם לוקחים 'לי' - לתת משכני בתוככם, מתוך רוח נדיבה 'אשר ידבנו לבו' של אדם, היכל ה' הוא, והתרומה שמפריש אותו אדם היא 'תרומתי', כי שמי בקרבו.
דברי יוסף, דף ט"ו ע"ב, ונציה, תע"ה (1715).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהלומד לשמה, אף אם למד מעט, תורתו היא סם חיים.
'אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה ייסורים בדלים הימנו' - ואין לומר שרבי שמעון בן לקיש מדבר בין לשמה בין שלא לשמה, שהרי מצאנו בפרק ראשון של תענית: 'תניא רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'רפאות תהי לשרך', ואומר 'כי מוצאי מצא חיים', וכל העוסק בה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המוות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. ואם היות שבזה המאמר יש להאריך בו הרבה אבל כאן מקומו, נמצאנו למדים שכל העוסק בתורה, שלא לשמה נעשית לו סם המוות.
ואם כן בהכרח הוא שאמר רבי שמעון בן לקיש: 'כל העוסק' - וודאי שהוא לשמה, שאם לא כן 'הלומד בתורה' היה לו לומר, ומשאמר 'העוסק', משמע שעוסק לשמה. ואל תקשה לי שאם כן היה לו לומר 'העוסק' סתם, מהו 'כל'? - שיש לומר שרצה לרמוז, בין שעסק הרבה בין שעסק מעט, ובלבד שיכוון.
דברי יוסף, דף י"ב ע"ב-י"ג ע"א, ונציה, תע"ה (1715).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד למען יספרו ללמדם דרך הקץ, שלא יוציאם מיד בשליחות אחת.
כל זה שעשה הקדוש ברוך הוא להביא עליהם כל כך מכות הוא למען יספרו באזני בניהם, כמו שכתוב: 'ולמען תספר באזני בנך', לא מבלי יכולת בידו להוציאם בפעם אחת, חס ושלום, אלא למען הראות ידו החזקה, כמו שכתבנו. וזה טעם סירוב משה ללכת והקשותו לדבר ולומר 'למה הרעות' כי כוונתו הייתה שימתין הקדוש ברוך הוא עד שיבא זמן גאולתם, ואז בשליחות אחד היה מוציאם מיד. ולכן הקדוש ברוך הוא להודיעו דרך הקץ, שהוא 'למען יספרו', כמו שביארנו למעלה. ... כך בימינו, יראנו ידו החזקה וזרועו הנטויה ויקיים מקרא שכתוב 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. אמן ככן יהי רצון.
דברי יוסף, דף כ"ז ע"ב, ונציה, תע"ה (1715).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהעצב על המת נוטל שכר, אך שלא יספר שבחו יתר מדאי.
'בכל עצב יהא מותר ודבר שפתים אך למחסור' - רצונו לומר: כל מה שנעצב האדם על המת נוטל שכר, שהוא הדין שחייב אדם לספוד אדם כשר, אבל על מנת שלא יספר בשבחו יותר מדאי, לפי שאדרבה נפרעים מן המת, וכשם שנפרעים מן המת כך נפרעים מן המספיד. וזהו כוונת 'ודבר שפתים' - רצונו לומר: הדבר שפתים, שמרבה בשבחו יותר מדאי 'אך למחסור'.
ואחי, החכם כבוד הרב רבי יצחק נשיא, ישמרהו ה' ויושיעו, פירש באופן אחר עם מה שאמר הכתוב: 'טוב ללכת אל בית אבל' - וזהו כוונת 'בכל עצב' - רצונו לומר: אם תראה אדם, שנעצב אל לבו בלכתו אל בית אבל, אדרבה, זו היא מעלה ש'יהא' לו 'מותר'. אבל 'ודבר שפתים' - בלכתו לבית המשתה, לדבר דברים בטלים, 'אך למחסור'. עד כאן לשונו.
עוד נראה לעניות דעתי עם הקדמתו לתרץ כל הפסוק שמדבר על הולך לבית אבל, ויהיה כוונת הפסוק: 'בכל עצב יהיה מותר' - רצונו לומר, אם בעצבות לבד שאדם נעצב הוא מקבל שכר, כשיהיה מ'דבר בשפתיים', שאומר 'אך' ונאנח אל לבו, תעלה על דעתך שיהיה למחסור?! - אדרבה, שיהיה לו שכר כפלים על כך.
דברי יוסף, דף כ"ז ע"ב, ונציה, תע"ה (1715).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד אף שאכזרי על בנו למולו, אינם בועטים, ואדרבא מלים בשמחה.
'תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצווה שקבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, שכתוב 'שש אנכי על אמרתך' עדיין עושים בשמחה, וכל מצווה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות שכתוב 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וכו'', עדיין עושים בקטטה, שאין כתובה שאין בה מריבה'. - והנראה לעניות דעתי, שרבן שמעון בן גמליאל בא ללמדנו דרך ארץ, והוא כי המילה הוא דבר שאינו שווה לשום מצווה, לפי שכל המצוות הם בידיים, ברגלים, במעות, אבל המילה היא דבר שצריך האדם להיות אכזרי על בנו ולחתוך מבשרו. ואם ירצה יכול לומר 'איני רוצה למול את בני בכך זמן מועט', ועם כל זה אינם בועטים, אלא אדרבה עושים בשמחה, והראיה בזמן השמד שהיו נחבאים במערות והיו אומרים 'שבוע הבן' כדי שלא יבינו האויבים והיו עושים המצווה, וכל זה מורה חיבוב המצווה, שאפילו בזמן השמד היו עושים בשמחה, מחמת שקיבלוה בשמחה. לפי שההיגיון היה נותן, שאדרבה בכתובה יהיה יותר שמחה לפי שהיא שמחה שלמה, אבל במילה אף על פי שיש שמחה, עם כל זה יש לאיש מעט צרה בראייתו בנו, ידידו קטן, בן שמונה ימים חותכים מבשרו. ועם כל זה הוא שמח. ולזה לא מנו אותה עם שאר המצוות, לפי שהיא שורש לכל המצוות, שאם אינו נימול לא יוכל לקבל התורה כמו שהוכחנו למעלה.
דברי יוסף, דף ג' ע"ב, ונציה, תע"ה (1715).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד כל היום היא שיחתי, הגם שצריך לצאת ולבוא בקהל.
וזהו נראה לי לרמוז בפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - שלכאורה קשה מה שהקשה, כי איך אפשר לומר שדוד כל היום כולו היה עוסק בתורה?! - שכך אומר 'כל היום היא שיחתי', והלא היה צריך לצאת ולבוא לפני קהל ישראל לדון אותם, והיה צריך גם לאכול ולשתות כדרך בני האדם, ומתרץ, עם הקדמתנו, שכיוון שאפילו בשעת האכילה מוציא בפיו, ואומר: 'אני אוכל לקיום הגוף, לעסוק בתורה', נקרא גם כן אותה האכילה ושתיה מצווה. ובזה מיישב גם כן מה שאמר הפסוק: 'והגית בו יומם ולילה' - כי לא אמר 'וקראת' אלא 'והגית', לפי שבפה אי אפשר לקרוא בתורה יומם ולילה.
דברי יוסף, דף י"ג ע"ב-י"ד ע"א, ונציה, תע"ה (1715).