מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מתתיה ניסים טירני נולד לאמו ולאביו חכם יעקב ישראל בשנת תק"ה (1745) בעיר אנקונה שבאיטליה.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם יעקב ישראל, ומפי חכמי עירו אנקונה. נדד בין ערי איטליה, שימש רב העיירה סיניגאליה, ורב קהילה בערים פירנצה, אורבינו ופזארו. לפרנסתו שימש כמלמד תינוקות. בעיר פיסארו לימד בחברת 'תלמוד תורה', ובישיבת 'סומך נופלים', להם הקדיש שישה מחזות שחיבר. מחזות שהוצגו ע"י בחורי הישיבה בבית הגביר אברהם הלוי. הראשון שבהם, כבר בשנת תק"ל (1770). 
נודע באיטליה כחכם חשוב, הוא מוזכר בכתבי חכמי דורו, ובספר תשובותיו 'שפת אמת', שיצא לאור בשנת תקנ"ז (1797), מובאים התכתבויותיו בהלכה עם חכמי דורו, עת ישב על מידין בעיר פיסארו, ובראשם מרן החיד"א. את התכתבויותיו עם חכם ישמעאל הכהן, רבה של העיר מודינא אסף לחיבור בשם 'מדבר הגדול'. 
בשנת תקנ"ט (1799) על רקע מסע כיבושיו של נפוליאון בונפרטה את נסיכויות איטליה, החלו מאורעות כנגד הקהיליות היהודיות במרכז איטליה. חכם מתתיה נסים טירני, הושם במאסר וביתו נבזז. לבסוף, חיי הקהילות היהודיות ניצלו בהתערבות הנסיכים המקומיים. לזכר אותם מאורעות, חיבר חכם מתתיה נסים טירני את חיבורו 'מדבר קדש', בו פיוטי שבח והודיה, וסדרי 'פורים קטן', שהונהגו בקהילת אורבינו ביום י"א בסיוון, ובקהילת פיסארו וסיניגאליה ביום ט"ו בסיוון.
בשנת תק"ע (1810) יצאו לאור רבים מחיבוריו, המתחילים במילה 'מדבר' בעיר פירנצה בשני כרכים תחת 'מדבר מתנה' , וכן קונטרס בשם 'מדבר קנאה'.
חכם מתתיה ניסים טירני נפטר בסביבות שנת תקע"ה (1815). אין אנו יודעים את יום פטירתו, אנו מציינים אותו יום י"א בסיוון, יום פורים קטן לקהילת אורבינו.
אוסף מחזותיו בשם 'תפארת סיני', יצא לאור במהדורה מדעית בשנת תשס"ג (2003) ע"י פרופ' דבורה ברגמן.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שגדולה תשובה להתיר שליח ציבור שעבר באשת איש.
כן אורחות כל תענוגות, בזה העולם, היות שם ערוב רע בטוב, כי לא שלם טוב הארץ הלזו הנשמה, ושמחת עולם אליה וקוץ בה, כשושנה בין החוחים, גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, מרבה נכסים מרבה דאגה, אין כתובה בלא תגרה, על הכבד נמצאת מראשית חכמה, וקליפה קדמה לפרי, אין האור ניכר אלא מתוך החושך ... מי שעבר עבירה חמורה, אפילו עבד עבודה זרה, אם שב בתשובה גמורה, לפי ראות עינינו, ולא שמערים עורמה, ירד לפני התיבה אם הוא בקי באומנותו, שלא צריכים אנו 'פרקו נאה' אלא בתענית ציבור ... התירו חכמים, לשליח ציבור שעבר עבירות חמורות, לירד לפני התיבה כל ימות השנה חוץ מימי תענית ציבור, ולא חילקו חכמים בין עבירה לעבירה, ובין הוליד ללא הוליד ממזר, כשפת חלוקו של משיח, מאחר שאפילו עבד עבודה זרה שעונשים עליה אפילו על המחשבה, ונקרא כופר בכל התורה כולה, תרופה בידו בתשובה, ופשוט. וכך גם ברור מתשובת רב האי הנזכרת לעיל, וזה לשונו: שליח ציבור שיצא עליו שם רע ונחשד באשת איש, וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל, אחר כך הראה עצמו כי עשה תשובה, וכי הוא יושב בתענית כל ימיו, אמרו מקצת שמותר להתפלל ומקצת שלא ייתכן לקובעו שליח ציבור לעולם, יורנו אדוננו הגאון האמיתי. תשובה: שורת הדין שאין לך דבר העומד בפני תשובה, אלא כל השבים שה' ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור, וכי שמו אל ליבם שלא ישובו עוד לכמותו, הוא מוחל להם, ובני אדם אף על פי שאינם יודעים הנסתרות, ואין להם אלא הנגלות, כשעבר עליו זמן הרבה, ואין נראה עליו, לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר בו - מקבלים אותו כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, אבל ביום התענית אין מורידין אותו לפני התיבה, לפי שאין פרקו נאה, וכבר יצא עליו שם רע בילדותו, עד כאן לשונו.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר במישור, דף ט"ז ע"א-י"ז ע"ב, פירנצה, תק"ע (1810).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלהתיר עגונה אין להחמיר לדקדק בעדות אישה.
מלא לבי רחמים עליהן, נכמרו רחמיי אגב אונסן, ולא אניח ראשי על הכר עד שאהפוך בזכותן, ולא אשקוט עד יצא כנוגה כוח ההיתר שלהתיר תגרתן, כבלי עיגוניהן ... כל העם רואים כי דרך זו מלך, להתיר צרורה ... הלכו בו כל חכמי לב שופטים בארץ, סמוכים מהתורה כן הם ישישו כי ימצאו פתח תקווה ושנו תקנתה, להוציא ממסגר העיגון אשה קשת רוח, כאוות נפשה שאפה קב ותפלות, או חברותא או מוות. וזאת התורה אשר שם הרמב"ם לפני בני ישראל בתשובותיו, כל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחר והוא, שאין מדקדקים בעדות אשה, וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו, לא יפה הוא עושה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. שעיקר תקנתם - באשה הקלו משום עיגון אשה.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר בערבה, דף א ע"א-דף ג' ע"א, פירנצה, תק"ע (1810).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד להבין פשטי התפילות, ולבער אין לקרות על דרך הסוד.
והנה בשמיים עדי, כמה אני מצטער, בראותי בידי בוערים בעם, ספר 'שערי ציון' וקיצורי 'חמדת ימים', וקורין בהם תפילות על דרך הסוד, מלאות שמות הקודש וכוונות צפונות, ואינם מבינים אפילו פשטי התפילות התמידות והמחויבות להיאמר בכל יום, וריב לי עם מי שהדפיס אותם, וה' הטוב יכפר בעד. ויוסיף מכאוב דבר איש הא-להים הנזכר לעיל (מרן החיד"א), שהמדפיסים שגו ברואה בניקוד השמות, הוציאו פליליה כסדרם ומקורם וכיוצא, 'תעו במדבר בישימון דרך' הכוונות, הצריכות וההגונות ומיוחדות לכל תפילה בפני עצמה, וכמה פעמים אמרתי למתחסדים כאלה: רב לכם תפילות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, שהיו בהם נביאים ורוח ה' דיבר בם, ובתפילותיה נכללו כל צרכי בני אדם, וכל מה שהפה יכולה לשאול ולבקש מאדון הכל, מצרכי הנפש והגוף, שיתו לבכם ודעתכם בהם בכוונה שלימה ... וימחל להם אדונם למלמדי תינוקות, שאינם משגיחים ללמד לתלמידיהם הזמירות והתפילות והפיוטים, ולבאר להם פשטן של דברים, שימה בפיהם כשולחן ערוך, למען יידעו ויבינו מה הם מתפללים ולפני מי מתפללים.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר קדש, דף כ"א ע"ב-כ"ב ע"א, פירנצה, תק"ע (1810).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מתאר חסדי ה' עם קהילת אורבינו באיטליה, שאירעו להם פרעו.
תיכתב זאת לדור אחרון, בספר הזיכרון, למען דעת צדקות ה' חסדו ואמונתו, אשר פעל ועשה עמנו - עמו וצאן מרעיתו, תושבי אורבינו, יגן עליה א-להים, הצפיננו בסוכה ביום רעה, והיה ביום זה אחד עשר לחודש סיון שנת 'מבשר טוב' לפרק ראשון, יום אשר שברו אנשי העיר הזאת, ונמנו וגמרו גדוליה ושריה, כנעניה וסוחריה, לפרוק מעליהם עול השררה, ולקבל עליהם עול מלכות הקירה. ביום ההוא רגשו גויים גדולים וקטנים, המונים המונים, ושרפו באש את העץ, אשר הונף ואשר הורם בערי ה' ומקומות מושבותיהם, ותהילות לא-ל עליון נאזר בגבורה, ביום ההוא הגדול והנורא, שמחת קודש לא אירע כל דבר רע, כאשר קרה זעם ועברה לקהילות רבות, לא תקום פעמיים צרה, כי שלחו העם את ידיהם, על היהודים אשר בעריהם, ובזזו את ממונם והרסו את בתיהם. ... וגם אחרי כן כי היינו בתוך חצרנו סחופים אטומים, כעשרת הימים, בהיקבץ עמים יחדיו, כל האזרח ובני הכפרים רבים לוחמים, ושאפו חילם כמים, לא עזבנו ה' א-להים אב הרחמים, ויט עלינו חסד בעיני השרים והפרתמים, מנהיגי העיר הולכים בתמים, כי שלחו אלינו לילות וימים, אנשי חיל לשומרנו, ולהספיק לנו כדי צרכינו, ושבר רעבון בתינו, ויוציאנו לרוויה, מכל פגע רע, שמה ושאיה.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר קדש, דף ט"ו ע"ב-ט"ז ע"א, פירנצה, תק"ע (1810).