מקצת שבחו

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - ויש לדקדק: למה תלה החיים במחזיק והאושר בתומך? ושוב מה הפרש יש בין מחזיק ותומך? ולזה יש לומר שהמחזיק היינו שלומד ומחזיק בה, ותומך אינו לומד אלא תומך את הלומדים. מכל מקום יש לדקדק למה נקט בלשון 'מחזיק'? - היה לו לומר: עץ חיים היא ללומדים בה. וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט: 'רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה שהוא חייב מיתה, אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים. אינו יודע קרות, יתמנה פרנס על הציבור'. עד כאן. ומסתבר שזהו הטעם, שעל ידי שמתמנה פרנס על הציבור ניצול, משום שכיוון שמתמנה פרנס, לעסוק בכל צרכיה, נמצא ששאר אנשים הם פנויים שיכולים ללמוד. מפני כך יש לו שכר. כלומר, כעת זהו כוונת הכתוב: 'עץ חיים היא' - כלומר אפילו מי שנתחייב מיתה על עברות שעשה, התורה היא חיים למחזיקים בה, כלומר, לאותם שהם מחזיקים ומתחזקים בה יותר מלימודם, כגון שהיה רגיל לקרות דף אחד, והוא מתחזק בה בלמוד יותר מלימודו. ולא רק אותו שלומד ומתחזק בה יותר מלימודו שאף שחייב מיתה נותנת לו חיים, אלא גם כן התומך אותה, כגון שנתמנה פרנס על הציבור, שהוא תומך אותה שילמדו אחרים בה, וככתוב, הוא 'מאושר' - שאף אם היה חייב מיתה, ניצול מן המיתה. וזהו האושר שמאשרים אותו, שעל ידי מידה זו שחיפש לתמוך בתורה, אף שאינו לומד, ניצול מן המיתה.

'כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח' - אנו פותחים לבנו לתת לכל איש די מחסורו, שלא יהא שום בר ישראל עצוב בשמחתנו, ומי שהוא רעב יבוא ויאכל וישמח עמנו. כל הצריך יבוא ויפסח - כלומר, לא למי שאין להם מה לאכול לבדם, אני קורא, אלא גם למי שיש לו מה יאכל, אלא שהוא נצרך לכל צרכי הפסח, אני אומר שיבוא ויעשה כל צרכי הלילה, באופן שלא יהא אדם עצב בשום צד בלילה כזה.

'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - אמרו בקידושין: 'אמר רבי חייא: אפילו האב עם בנו, הרב ותלמידו, שעוסק בתורה בשער אחת, נעשו אויבים זה לזה, ואמר רבא: אין זזים משם עד שנעשו אוהבים, שנאמר: 'את והב בסופה'. עתה זהו כוונת הכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - כאותה שאמרו: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ואם תאמר מהו השוני? - שלעולם מרבים שלום רב, ולהם עצמם אין שלום, שאפילו האב עם בנו והרב עם תלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, והיה עולה בדעתך שיחשב להם עוון וכישלון בזה, שלעולם הם נעשים אויבים זה לזה, לכן אמר ש'אין למו מכשול' - כלומר אף על פי שלכל העולם יש מכשול כשאויבים זה לזה, שמפני שלא יהא לעולם מכשול, זה הוא שמרבים הם השלום ביניהם, להטיל שלום בין אדם לחברו, מכל מקום להם עצמם אין מכשול, כשאין שלום ביניהם ונעשים אויבים זה לזה, שהרי אין זזים משם עד שנעשים אוהבים.

מה שהביא ראיה מדברי מהרש"א - אין ראיה, שאף שבתפילה מותר לרנן ולשמוח, אף בזמן הגלות, אבל לשנות נגינת הכתובים, לעשותן כמין זמר אחר - אסור, שנראה כמשמש בדברים הנאמרים ברוח הקודש לשיר בהם בקול נעים, שרוצה ומתאווה ככינור הזה, שמהפכים אותו לכמה מיני ניגונים, והינו זילות לדבר שבקדושה, להשתמש בו ככינור הזה שמתהפך לכמה גוונים. ושם במסכת גיטין, לעניין הניגון עצמו, שאסור לנגן בזמן הגלות מפני החורבן, מדובר. ומלמדנו מהרש"א שמותר לנגן בתפילה בהילולים ושבחים שמסדרים לה' בתפילה. וכאן לא מדין חורבן נגעו בה, אלא מדין שינוי, שאסור לשנות ניגון קריאתם, אפילו בזמן שבית המקדש קיים או בבית הכנסת משום זילות. ... ופירש מהרש"א זיכרונו לברכה, שנקט 'שיר השירים' מפני שמדבר כמשל ומליצה, יחשוב המשורר, כלומר כיוון שמדבר במשל יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר ושיר של חול, ואינו אלא קודש קודשים. אבל שאר התורה שיודעים כל העולם שהיא קודש, אך בשנותו את טעמו וניגונו, לא יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר של חול, כיוון שרואה בו ומבין בלשונו שהוא קודש, לעולם ינהג בו כקודש, ואחריהם נמשכו כל העולם ונוהגים כמותם.

'נדרים סייג לפרישות'. ופירש הרב עובדיה ברטנורא, בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא שלא לעבור מקבל עליו בלשון נדר. אך במשנה זו יש לדקדק מהו זה שמסיים שם: 'סייג לחכמה שתיקה'. ...
כבר עמד על זה הרמב"ם ותירץ בסוף נדרים: 'מי שנדר לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח, ובנדרים אלו אמרו: 'נדרים סייג בפרישות'. ואף על פי כן לא ירבה אדם ולא ירגיל עצמו, אלא יפריש עצמו מדברים שראוי לפרוש מהם, בלי נדר. אמרו חכמים על הנודר כאילו בנה במה. ואם עבר ונדר, מצווה לישאל, כדי שלא יהיה מכשול לפניו'. עד כאן לשונו. הרי שאף על פי שהנדרים הם סייג לפרישות, מכל מקום יותר טוב הוא להרחיק עצמו מהן. והמרבה בהם הרי זה מגונה. מי שהוא טיפש כיוון שרואה שהם סייג לפרישות, מרבה בהם כדי לקנות מידת הפרישות. והחכם הרואה את הנולד, אף על פי שהם סייג לפרישות , אינו נודר כדי שלא יבוא מכשול, אלא פורש מאותם דברים שהוא צריך לפרוש בשתיקה, בלי שום נדר, כדברי הרמב"ם. מעתה זה כוונת המשנה: 'נדרים סייג לפרישות', אף על פי כן סיים למי שהוא חכם ורואה את הנולד אינו הנדרים, אלא השתיקה, שפורש מאות דברים בשתיקה בלא שום נדר.