מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה ברוך נולד לאביו חכם נתנאל ולאימו בשנת תקצ"א (1831) בבוכרה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם נתנאל. בנערותו למד מפי חכם פנחס הכהן רבין, המכונה חכם פנחס הגדול, ראש אבות בתי הדין ורבה הראשי של בוכרה, ומפי בנו, ראש הישיבה והדיין, החכם יצחק חיים הכהן רבין.
בשנת תרנ"ו (1896), לאחר שנפטר רבו, חכם יצחק חיים הכהן רבין, זכה ועלה לארץ ישראל עם רעייתו ציפורה, בנם כלתם ושלושת נכדיהם, התיישב בעיר ירושלים, והצטרף לישיבת הראשון לציון, חכם יעקב שאול אלישר.
בראשית שנת תרנ"ט, הכין לדפוס את ספרו 'תיבת משה' - דרשות, אך לא הספיק לראות בהוצאתו לאור.
חכם משה ברוך נפטר ביום י"א בטבת תרנ"ט (1898)
ספרו 'תיבת משה', יצא לאור, לאחר מותו, בשנת תרנ"ט (1899) בירושלים. הספר הופץ בבתי מדרשות ובבתי כנסיות בחינם לזיכוי הרבים, ויצא במהדורות נוספות בשנת תשכ"ט (1969) ובשנת תשמ"ה (1985).

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד רש"י ותוספות כשתי מזוזות משני צדדי הגמרא לסברת החכם.
'ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' – אומרם: 'ולקחתם' - אותיות: 'ולקח תם' - יושב אוהלים, אהלה של תורה. 'אגדת' - אג דת, שהם ארבעה חלקים דת ודין, השולחן ערוך, מרן בית יוסף. שייקח התלמיד חכם לטעמו בשקידה רבה עד שיזוב דם מאצבעות ידיו ... ובתנאי 'והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות' - כלומר ביגיעה אחר יגיעה 'בתלמוד בבלי', שכן עולה במספר 'משקוף'. 'ואל שתי המזוזות' - המה פירוש רש"י ותוספות, שהם משני צדדי הגמרא, כמזוזות שבפתח, שעל ידם התלמיד חכם סובר ומבין בקושיה ותירוץ, ומפלפל בסוגיות התלמוד, ומוציא פסק והלכה פסוקה מהם בהם. אזי, 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו' - כלומר, כיוון שלמדת ביגיעה רבה בתלמוד בבלי עם פירוש רש"י ותוספות, והבנת עומק הדין וההלכה, אזי לא תהיו צריכים לצאת איש מפתח ביתו, לבקש ולשאול שאלת חכם, על איזה דינים והלכות וספיקות. 'עד בוקר' - לומר לבוקר ולחקור כי הכל יהיו ברור לכם כשמש אצלכם ותורתכם תהיה שמורה בלבבכם ומתקיימות בידכם ושגורה בפיכם.
תיבת משה, דף לו ע"ב -דף לז ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד אומות זהירים בצדקה, והיא שעומדת להצליח מלכותם.
הנה אפילו שבעים אומות, זהירים במצוות הצדקה, והיא היא עומדת להם, זה כמה שנים בהצלחתם ומלכותם עומדת להם. ואנחנו בעוונותינו האריך הגלות, ואנחנו לא נושענו עד שיעלה רוח נדיבה עלינו, לעשות צדקה ומשפט, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, בביאת משיח צדקנו, בכח הצדקה שנעשה, ויקויים בנו, מה שכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
תיבת משה, דף ק ע"ב -דף קא ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא יתפתה לפרסם צדקתו לזכות אחרים, שפוגם במצווה.
'על דבר פעור' - בשעה שרוצה אדם לעשות איזה מצווה בעצת היצר הטוב, תיכף זה היצר הרע מכניס ראשו מן החורים ומן הסדקים באותה מצווה, כדי להביאה בפנייה ולפגום אותה המצווה.
כגון אם יחפוץ האדם לתת צדקה, אומר לו היצר הרע המסית, עד שאתה נותן צדקה זו לעני בסתר, פעור פיך ופסוק צדקה זו ברבים, ותן לו לעני בעיני כל כדי שילמדו האחרים ממך, ויתנו גם הם, ונמצאת זוכה ומזכה. ובוודאי בעצה כזו פוגם במצוות צדקה פגם גדול על ידי שמחה ששמח בלב מהמשבחים אותו בזה.
תיבת משה, דף צד ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לדאוג, בבוא דואג האדומי, להתחנן על כל פושעי ישראל.
'אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב' - והוא אומרו: 'בבוא אדוני בית רמון' - לומר שאם בוא יבוא, אדונינו המלך דוד בדור שכולו זכאי, והוא מצא מצוות כרמון. או בוא יבוא בדור שכולו חיים, והם עם הארץ, כאומרו: 'ובבוא עם הארץ' - לומר שאין חכמה ויראת ה' בקרבם. ...
גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בעקבות המשיח חוצפה תשגה', כאומרו: 'בבוא דואג האדומי' - לומר שמלבינים פניהם זה לזה, והולך לובן ובא סומק, ואין דאגה וצער יותר מזו, ואין שלום יוצא מתוך מריבה. על כן צריכים אנו לדאוג ולחרוד חרדה גדולה, טרם בוא יום ה'. גם כן, רגלי המשיח מלחמות הרבה באות לעולם, ובפרט מלכות של אדום, ככתוב: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'. לכן צריכים אנו לדאוג בבוא דואג האדומי. דאגת האדומי דאגה גדולה, וטרם - צריך לשקוד על דלתותיי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל איש ואיש יבוא על מקומו בבית ה'. הן להתפלל ולהתחנן על כל פושעי ישראל, שיחזרו בתשובה שלימה, והן בתלמוד תורה קהילות קהילות, יושבי על מדין.
תיבת משה, דף כד ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד רמז שמות בני ראובן למצוות, לחופה ולרדוף.
'בני ראובן: חנוך משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי. לחצרן משפחת החצרוני, לכרמי משפחת הכרמי' - על פי מאמר התנא בפרקי אבות: 'בן שלוש עשרה למצוות, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף'. ראובן שהוא בכור וחשוב לישראל, צריך הוא להתנהג בזה השורה: 'חנוך משפחת החנוכי' - כלומר בהיותו בן שלוש עשרה, יחנך אותו במצוות מיד בהגיעו פרקו. ואחר שהגיע בפרק שמונה עשרה שנה, ישתדל לחופה, כאומרו: 'לפלוא משפחת הפלואי', על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים בת פלוני לפלוני. ואחרי זה 'בן עשרים לרדוף' - שעוסק בסחורה ובפרקמטיה כדי לקנות חצרות וכרמים, כאומרו: 'לחצרון משפחת החצרוני, לכרמי משפחת הכרמי'.
תיבת משה, פרפראות, דף צד ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד כיוון שזכית ולמדת, תהיה נוטף טיפה לזולתך.
'קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה, זכה בד בבד יהיה' - כלומר אתה העוסק בתורה 'קח לך סמים' - הם המידות טובות, שאתה צריך בהם בתחילה, ואחר כך כיוון שזכית ולמדת וחכמת בתורה, אז תהיה 'נטף' - נוטף טיפה טיפה לזולתך. ועשה תלמידים הרבה. 'ושחלת' - עד שתעשה עצמך חולה ומצטער ללמד אחרים. 'וחלבנה' - תהיה חולבת לאחרים כמו פרה החולבת ומניקה. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפסחים דף קי"ב: 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק'. וחזר ואמר הכתוב פעם שניה: 'סמים' - כלומר אחר שזכית ללמוד וללמד, נמצא לימוד תורתך בידך כפליים, חלקך וחלק חברך, וכמאמרם זיכרונם לברכה: 'סמים' השני - לרבות עוד כמו אלו, כנזכר. וכן חבריך גם זוכים כמותך, על דרך זה השתלשלות עד אין תכלית.
וזה סידורן התחילה: 'קח לך סמים' - בסופי תיבות 'חכם'. ונמצא 'סמים' שניים בידך - תורתך ותורת רבך. ואחר כך זכית ללמד עם שלושה פרטים, שהם 'נטף ושחלת וחלבנה', כנזכר שהם המידות. ועוד 'סמים' השני גם כן חמישה, הרי כאן עשרה. ולבסוף זוכה 'ולבונה זכה' - שהוא ליבון ההלכה וההוראה. ולא עוד אלא שהוכח מתוך התבודדות בסודי התורה: 'בד בבד' - אל רוח הקודש בעניין כתוב: 'בד קודש ילבש', אך בתנאי: 'ועשית אותה קטרת' - כלומר אותה תורה שלמדה, עשה אותה נאה כקטורת ע"י מידות ומעשים טובים. גם דווקא כתוב 'אותה' ולא 'אותם'. כי מהראוי היה לו לומר 'אותם', מאחר שהוא שב אל הסממנים.
תיבת משה, דף נד ע"א-ע"ב, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).