מקצת שבחו

'ועשית חג שבועות ... ושמחת לפני ה' ... והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך'. וכן כתוב: 'חג הסוכות תעשה ... ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך' - למה בחג הפסח לא ציווה הכתוב על מתנות עניים, ובשני רגלים אלו: חג השבועות וחג הסוכות ציווה על מתנות עניים, כי מה שונה זה מזה? - כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית, לעשות חסד זה עם זה. ולפי זה הטעם הינו, שלא הוצרך הכתוב להזהירם בחג הפסח על מתנות עניים, משום שבלאו הכי הם מאליהם, לא יצאו ממצרים, אלא עד שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, כפי שאמרנו. אבל בחג השבועות וחג הסוכות, שלא כרתו בהם ברית לעשות חסד זה עם זה, הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים. ואף על גב שבשעה שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, הברית ההוא היה לעשות חסד תמיד כל הימים, אפילו כך הוצרך הכתוב להזהירם בחג השבועות וחג הסוכות, להגדיל שכרם משום ש'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה'. ועוד שהבנים שכרתו לעשות חסד, לא היו בזמן ההוא, לכן חשש הכתוב, שמא ביני וביני יהיו מתרשלים מלקיים הברית ההוא שכרתו. לא כן בחג הפסח, כיוון שבו עצמו כרתו הברית ההוא, לא חשש הכתוב בו שמא יתרשלו מלקיים הברית ההוא, כיוון שכבר ציווה אותם לזכור יציאת מצרים, ממילא כשיזכרו יציאת מצרים, יזכרו גם הברית ההוא שכרתו בשעת יציאתם ממצרים, ויעשו חסד עם העניים ליתן להם כמתנת ידם. ולכן מטעם זה לא הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים בחג הפסח, כי ידע הוא יתברך שהם מאליהם ומעצמם, יקיימו המצווה הזאת של מתנות עניים.

'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - ויש לדעת, מי תלה זה בזה? - איך על ידי שיהיו לימודי ה' - יהיה שלום רב ביניהם? ונראה שיובן על פי מה שכתב קהלת: 'כי ברוב חכמה רב כעס' - שעל ידי שנתרבתה החכמה בעולם, שזה אומר בחכמתו שכך הוא הדין, וזה אומר בחכמתו כך הוא הדין, ויש צדדים מטים לסברתו של זה, וגם יש צדדים שמטים לצד האחר, אז 'רב כעס' בלב האדם מפני שאינו יודע הדין לאמיתו שאינו יכול להכריע כסברת אחד מהם, אבל לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו, שמלאה הארץ דעה את ה' וכל אחד ואחד מבני ישראל יהיה יודע כל דיני התורה על אמיתתם, אז ינוח לב האדם ולא יכעוס על שום הלכה. והנה הכתוב הזה הוא מדבר על מה שיהיה לעתיד לבוא ... לזה אמר ישעיה הנביא לישראל, שלעתיד לבוא 'כל בניך יהיו לימודי ה' כמו שכתוב: 'כי אותי ידעו למקטנם ועד גדולם', ואז בזמן ההוא 'ורב שלום בניך', שיהיה שלום רב ביניהם, ולא יכעס שום אחד על סברת חברו, כי כיוון שיהיו כולם לומדים את דיני התורה מפיו, אז יהיו כל הלכות התורה ברורות בידיהם, וכל התלמידי חכמים כולם יהיו שווים בדעותיהם, ולא תהיה מחלוקת ביניהם בשום אחד מדיני התורה איך הוא הדין, אלא שכולם יהיו שווים ועל דעת אחת יסמוכו, ולא תהיה שום מחלוקת ביניהם, בשום אחד מדיני התורה.

'גרונם' - שלוש פעמים במסורה: 'רוממות אל בגרונם', 'קבר פתוח גרונם', 'לא יהגו בגרונם' - נראה שכוונת בעל המסורה בזה, היא על מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת יבמות: 'אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בר יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר 'דובב שפתי ישנים'. וזהו שכתב בעל המסורה: אם בני תורה הם, עוסקים בתורה בעולם הזה ומחדשים בה חידושים, אז כשיאמרו בני אדם, אותם חידושים שחידש אחר מיתתו, והוא מוטל בקבר, אפילו כך 'פתוח גרונם' ושפתותיהם דובבות שם בקבר. לא כן אם תורתם היא עקרה, שאינם מחדשים דבר בלימודם, אז אף על פי שיש להם שכר לעולם הבא על אותו לימוד, מכל מקום אחר מיתתם 'לא יהגו בגרונם' - דהיינו שאין שפתותיהם דובבות בקבר, כיוון שלא חידשו שום דבר בלימודם, כדי כשיאמרו אותו אחרים משמו, אחרי פטירתו ... שהרי לא חידש שום דבר חדש באותו לימוד שהיה לומד, כשהיה חי.

כתוב במסכת שבת על רבי ישמעאל ש'פעם אחת קרא לאור הנר בליל שבת, והיטה הנר. וכתב על פנקסו: ואני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי הנר בשבת, ולכשיבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה'.
ועוד על דרך שאומרים במסכת אבות: 'והפנקס פתוח והיד כותבת' - ובוודאי שהפנקס ההוא, מפנקס בו כל מעשיו של אדם, בין איזה עבירה שעשה, בין המצוות שעשה, כדי להיפרע ממנו על העבירות שעשה, וליתן שכר טוב על המצוות ומעשים טובים שעשה כל ימיו, כדי לידע שכל דינו יתברך הוא אמת וצדק.
בנוסף, טעם שצריך האדם לפנקס את כל מעשיו, הכוונה היא שמפנקס העבירות שעשה, כדי לזכור מה שעיוות ולשוב ממנו בתשובה, ולא ישוב לכסלה עוד.
וגם לקיים בעצמו הכתוב: 'וחטאתי נגדי תמיד' - דהיינו שהיא כתובה בפנקס נגד עיניו תמיד, כדי שיהיה נשבר לבו בקרבו ולא יחטא עוד פעם אחרת. ומפנקס את המצוות שעשה בכל ימיו, כדי לידע אם קיים כל התרי"ג מצוות, שמוטל עליו לקיים, שעדיין לא קיים אותם.