חכם מנחם עמנואל הרטום

תרע"ו - י"ט תמוז תשנ"ב      

1 9 9 2 - 1 9 1 6      

חכם מנחם עמנואל הרטום

מקצת שבחו

חכם מנחם עמנואל הרטום נולד לאימו יעל ולאביו חכם אליה שמואל בשנת תרע"ו (1916) בטורינו שבאיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם אליה שמואל הרטום, שהיה רבו המובהק. בשנת תר"פ (1920) שימש אביו, רב ראשי ליהודי טריפולי בלוב. בשנת תרפ"ד (1924) שימש אביו רב העיר אלכסנדריה, ובשנת תרפ"ו (1926) חזר לפירנצה, שם לימד בבית המדרש לרבנים, ובאוניברסיטת פירנצה, ובשנת תרצ"ה (1935), נתמנה אביו למנהל בית המדרש לרבנים, שעבר לרומא.
בשנת תרצ"ז (1937) חכם מנחם עמנואל הרטום הוסמך לרבנות בבית מדרש לרבנים ברומא, והשלים עבודת דוקטור באוניברסיטת רומא על רבי עובדיה מברטנורא. הוא עבר לשמש רב העיר פרוג'ה באיטליה.
בשנת תרצ"ט (1939), בעקבות החלת חוקי הגזע באיטליה, זכה ועלה לארץ ישראל. אביו, שימש רב בית הכנסת האיטלקי בירושלים, כמנהג בני רומא, והוא עבר למושבה מגדיאל, עסק בחקלאות, ושימש מורה.
בשנת תש"ב (1942) נשא לאישה את לאה אלנה, ונולדו להם חמישה ילדים. ביתם יעל, הקרויה על שם אימו המנוחה, שנפטרה בנערותו מדלקת ריאות, נולדה עם מחלה, ונפטרה בעודה תינוקת.
בשנת תש"ז (1947) ייסד כתב עת בשם 'תורת חיים' אותו ערך במשך כארבעים שנה.
בשנת תש"ח (1948), תוך מלחמת העצמאות, חכם מנחם עמנואל הרטום שירת בצה"ל. אחיו הקטן, ראובן הרטום נפל בקרב על המושבה מוצא בפאתי ירושלים. בשנת תשי"א (1951) החל לשמש אחראי הפרסומים בנציבות שירות המדינה. בשנת תשט"ז (1956) יצא בשליחות של שנתיים לאיטליה, ושימש מנהל מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית באיטליה. בשנת תשל"ג (1973) יצא לחמש שנים, לשמש רב העיר וונציה. בשנת תשמ"ה (1985) יצא לשלוש שנים לשמש רב העיר טורינו.
חכם מנחם עמנואל הרטום נפטר, מדוכא בייסורים, ביום י"ט בתמוז תשנ"ב (1992), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים. לאחר פטירתו יצא לאור בשנת תשנ"ו (1996) 'ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל', ובו ליקוט מאמריו בכתב העת, שערך, 'תורה וחיים'. בשנת תשס"ה (2005) יצא לאור עבודתו רבת השנים באיסוף מנהגי קהילות איטליה, בסידור שחיבר - 'מחזור מנהג איטלייאני', ובו נוסח מחודש לתפילת 'נחם' בתשעה באב; תפילת 'על ניסים' ליום העצמאות, ופיוט 'יוצר' ליום העצמאות בברכת 'יוצר המאורות' בתפילת שחרית.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שתהיה עצמה מקור לחדוות החיים
את עם ישראל צריכה להנחות התורה, המתחשבת במידה המכסימלית בחיים, ויתירה מזו - תורה שתהיה היא עצמה מקור לחיים, לחדוות חיים, לפעילות בחיים, ותורה זו צריכה להיות נחלת העם כולו. התורה, ההלכה, כפי שהגיעו לידינו, היו פעם תורת חיים במשמעות המלאה של המילה.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון סיוון תשל"ו (1976), עמ' 304, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד הדוגמתיות בהסכמה שהתורה היא רק הדת
הזדמנות נאותה להתפתחות בריאה של ההלכה, הייתה יכולה להיות בוודאי התחייה הלאומית של עם ישראל והקמת המדינה, אך דא עקא, שדווקא בארצנו התחדשו אמנם כל מיני תופעות חיים, אך אותו צד, שמטבעו יכול להתפתח רק על אדמת ישראל - והוא הצד הרוחני, המקוריות היהודית ברוח, התורה במובנה הרחב, לא התפתח כלל.
ולמעשה הועתקו בארצנו המשוחררת והחופשית, הדפוסים, המתבוללים ביסודם, שהיו נחלת העם בגולה: הדוגמתיות והקיפאון המוחלט מצד הנקראים "דתיים", האדישות וההתעלמות ממנו, מצד הנקראים "חילוניים", ואצל כולם - הסכמה מתוך שתיקה שבעצם תחום התורה הוא רק ה"דת" - הצדדים הפולחניים והליטורגיים, שהיו היחידים שיכלו להתפתח בתנאי השעבוד והגלות.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון סיוון תשל"ו (1976), עמ' 303, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהאמת ההיסטורית, אינה כלל מעניינה
ההגדרה הנכונה של היסטוריה, היא ניסיון האדם בכוחות עצמו להבין מה עשו בני אדם אחרים בדורות אחרים בכוחות עצמם. התורה, לעומת זאת, היא מסכת הוראות מוסריות המהוות רקע למצוות שיוטלו עלינו. לשם הכוונת העם בדרך מסוימת, מנצלת התורה ידיעות מסוימות על תופעות הטבע וסיפורים שרווחו בעם, כדי להראות לנו מה כיוון התורה ומה הדרך שעלינו ללכת בה.
כל הסיפורים שבהם משתמשת התורה, הם אמצעי כדי להביא אותנו למטרותיה ולהתנהגות שהיא דוגלת בהן, אין הם מובאים בשום אופן כדי ללמדנו כל אמת היסטורית או מדעית שהיא. בתורה עצמה יש סתירות, שהתורה וודאי חשה בהן, אך לא סילקה אותן דווקא כדי ללמדנו שאינה ספר היסטוריה, והאמת ההיסטורית אינה כלל מעניינה.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון ניסן תשכ"ה (1965), עמ' 373, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד החיוב לחדש בכל פעם את תפילתו
אין ספק, כי דווקא אם נמנע מדבר שקר וכפירת טובה בשעת התפילה, נקיים ביתר דיוק גם את דברי ההלכה הנוגעים בתפילה גופה. לשם כך, עלינו לזכור ראשית כל, כי השימוש בנוסח התפילה הקבוע בכל פרט מפרטיו, ובכל אות מאותיותיו, הוא תוצאה של ירידה בידיעותינו וברמתנו הרוחנית, שהרי לפי ההלכה, המקום חייב כל אחד ואחד - או אם אין היחיד מסוגל לכך, כל שליח ציבור - לחדש בכל פעם את תפילתו, בתוך המסגרת הכללית שקבעו החכמים, באופן שתביע בכנות ובכוונה את רחשי ליבנו. אמירת תפילה שאינה מתאימה לרחשי ליבנו היא תפילת קבע, תפילה בלי כוונה, מצוות אנשים מלומדה - כלומר תפילה שאין יוצאים בה ידי חובה, או לפחות יוצאים בה ידי חובה רק בדיעבד ...
מתברר אפוא, כי אין כל חובה להמשיך לחזור תמיד על אותן נוסחאות עצמן, אפילו כשאין הן מנוגדות לרחשי ליבנו, או כשהן מתיישבות איתן בדוחק, ובכל תפילה הזכות ואולי החובה לשנות ולחדש. אף האיסור לשנות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו בא, לדעת רוב הפוסקים, ולפי המעשה שנקטו אבותינו מאז ומתמיד, לקבוע נוסח בכל פרטי הברכות, אלא הוא חייב מסגרת מסוימת שאין לסטות ממנה, ואולי ברוב המקרים גם סיום קבוע, בעל אופן כללי.
המסקנה צריכה להיות, אפוא, כי בתפילות היסוד - כלומר ברכות השחר, ברכות קריאת-שמע, שמונה-עשרה - יש להסיר אותם ביטויים מעטים שאין להם משמעות כיום, או שיש בהם משום התעלמות מהמאורעות הנפלאים שהתחוללו לנגד עינינו ... וגם להכניס חיבורים חדשים, שיעלו ברוחם בקנה אחד עם התפילה המסורתית, ושישמשו הבעה נאמנה לרגשות דורנו - הדור שראה את אימת השואה, ויצא מעבדות לחירות.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון אלול תשכ"ז (1967), עמ' 363-364, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שלא היו זקוקים לפילוסופיה כדי שתתקבל על דעתם
כל מה שמכנים "פילוסופיה יהודית", פרט אולי ל'כוזרי' של רבי יהודה הלוי, שהוא בעצם ספר אנטי-פילוסופי היא נטע זר, כי כל כולה אינה אלא ניסיון להכניס את היהדות לתוך מסגרת דעות האסכולות הפילוסופיות ששלטו בימי הביניים, בעיקר הניאו-אפלטוניזם והניאו-ארסיטוטליזם. ...
הפילוסופים, שפרסמו את ספריהם ... ובמרבית המקרים פרסמו אותם בשפה הערבית, כי כוונתם הייתה יותר לחכמי אומות העולם, מאשר לאחיהם בני ישראל, שלא היו זקוקים ללבוש של פילוסופיה זרה כדי שהתורה תתקבל על דעתם.
חכם מנחם עמנואל הרטום, ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון תשרי תשל"ז (1976), עמ' 374, ישראל תשנ"ו (1996) מתוך 'החכם היומי'