מקצת שבחו

'לא ישבתי עם מתי שווא ועם נעלמים לא אבוא' - ירמוז על מה שיש ג' כתות בעולם: אחת של רשעים ואחת של צדיקים אבל הצדיקים עצמם יש בהם שני סוגים: סוג אחד הוא הצדיקים המפורסמים בעולם שהם צדיקים, ויש סוג שני הם הצדיקים הנסתרים, המראים על עצמם שהם אנשים פשוטים.
וכמובן כל אחד יש לו יתרון על חברו - כי הצדיק הנסתר יש לו חשיבות, שאינו נהנה ממעשיו, לא כבוד ולא ממון, אבל אין אחרים למדים ממנו שום דבר, היותו אינו מוכר. אבל הצדיק הרגיל, הנגלה לעיני כל, יש לו חשיבות, שאחרים נהנים ממנו חכמה ויראת ה'.
וזה מה שאומר הכתוב: 'לא ישבתי עם מתי שווא' - שאיני מכת הרשעים, וגם כן 'עם נעלמים לא אבוא' - עם כת הצדיקים הנסתרים, לא אבוא עמהם להיות כמותם.
והטעם הוא משום: 'אני שנאתי קהל מרעים וגם עם רשעים לא אשב' - וברצוני להחזיר אותם בתשובה, ולכן אני תמיד 'ארחץ בניקיון כפי' - להיות צדיק ונקי וזה יהיה לעיני כל ובזה 'אסובבה את מזבחך ה' - היא בית כנסת ובית המדרש, ושם 'אשמיע קול תודה' - שבחו יתברך, ו'לספר כל נפלאותיך' - כדי להכניע חבות הרשעים ולהחזירם לדרך טובה.

ישתבח היוצר ויתפאר הבורא האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. והנחילנו אש דת שהיא תורתו. כל אחד מה שקבלה נשמתו. וזה רק ישראל עמו ונחלתו. האיש אשר אוהב ה' ותורתו. כלי המכתב תמיד יהיה לעומתו. לכתוב בעט סופר חלקי נשמתו. ואם ככה יהי עושה, נחשב לו כאילו הקריב כל קרבנותיו. ומתכפרים לו על כל עוונותיו. זאת ועוד תדובבנה בקבר שפתותיו. ואם יעשה בזדון לבלתי כתוב בספר חידושי תורתו. ידע כי בר מינן מרה תהיה אחריתו. והעיקר שהכל יהיה לשמו יתברך כוונתו. לכן קמתי אני הצעיר וכתבתי מה שעלה במצודתי הקלושה. ...
התחלתי לכתוב חידושי תורתי, ובטחוני בהשם יתברך היושב בציון. שיעזרני לכתוב חלק נשמתי בסדר וברעיון. אתפלל לפני שוכן שמימה, שיסייעני ללמוד וללמד בתורת ה' תמימה, הוא נחני בדרך אמת בכל דבר, ולהסיר התבן מתוך הבר, ויעזרני לכוון אל האמת בכל מילה, ואל תצא תחת ידי תקלה. ואז ישירו שפתי תהילה. לאל נורא עלילה ברוך שומע תפילה.

'פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך, ולאביונך בארצך' - יש לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, שאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. ולכאורה לפי זה אין האדם מחוייב לתת צדקה שגם היא אין לה קצבה כדרשת חכמינו זיכרונם לברכה: 'נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים'.
אך תשובה לזה ממה שזכינו בארץ ישראל שהיא דבר שאינו קצוב. וזה הרמז: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך'. ושמא תאמר איך האדם יתחייב בדבר שאינו קצוב? לזה אמר: 'בארצך' - ממה שזכו בארץ ישראל, שהיא דבר שאינו קצוב.

כמה וכמה צריך האדם לעשות כיבוד אב ואם בהיותם בחיים, להאכילם ולהלבישם ולהיטפל בהם, ולעשות רצונם עד יום האחרון שלו או שלהם, ואפילו האדם מוכר כל מה שיש לו כדי לפרנס אביו ואמו, ומי הוא זה אשר יאמר: זכיתי ליבי וקיימתי כיבוד אב ואם כהלכתה.
ועיקר הכבוד הוא לאחר המיתה, כי 'בן מזכה אבא' - כי על ידי שיעשה הבן מצוות ומעשים טובים, זוכה האב להיות נקרא אדם חי, כמו שאמרו בתענית: 'יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' - דהיינו: זרעו אנשים צדיקים, אשר נקראים חיים אפילו במיתתן. ...
ובפרט אם ילמוד כל יום ח"י פרקי משנה לזכות 'נפש רוח נשמה' שלו כי משנה היא אותיות נשמה, ואם אפשר לקבוע עיתים ללמוד בכל יום זוהר הקדוש, זכותו תגן עלינו, וללמוד גם כן תהילים אשר כבר נודע כמה גדולה מעלת התהילים לאין תכלית, ובזה הוא עושה נחת רוח ליולדיו.

הטעם שאומרים בשבת: 'שבת שלום', כתב הרב 'נווה צדיקים' זכר צדיק לברכה, כפי מה שכתב הרב מהר"ם אלשיך בפרשת בחוקתי על פסוק: 'ולא תגעל נפשי אתכם' - כי הנפש תמיד אין לה שלום עם הגוף, וכל רגע ורגע מבקשת לצאת ולעזוב הגוף, אבל כשהיא רואה שה' יתברך, שהוא מלא כל הארץ כבודו, חוזרת. ולכן בשבת, שהכל מתענגים באכילה ושתייה מרובה, והתענוג הזה הוא מצווה, ולכן באותו היום, הנפש איננה מואסת בריבוי אכילה ושתיה, וממילא תהיה בשלום עם הגוף, וזהו: 'שבת שלום' - שיום השבת הוא עושה שלום לנפש ולגוף.

'ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ' - יש לרמוז בזה מה שאמר התנא באבות: 'על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום'. וממילא כאשר יהיו ישראל בשלום, יחד הם מקיימים העולם, ויכולים להנות מטוב עולם הזה, אפילו שהיא חלקו של עשיו. וזהו: 'ואכלתם לחמכם לשובע' - בעולם הזה, בזכות 'ונתתי שלום בארץ' - שיש ביניכם מידת השלום.