מקצת שבחו

מצווה יחידה זו של תלמוד תורה נעלה היא, עד שחכמינו משווים אותה לכל המצוות גם יחד: 'ותלמוד תורה כנגד כולן' - שהלימוד והכרת התורה שקולים כנגד כולן, כיוון שהוא מכיל את כולן, ומפני שבאמצעותו מבינים את היתר.
ברם מעלות אלה, תכונות אלו שהזכרנו בנוגע להגות התורה הקדושה, אם נותרות הן בגדר התבוננות בלבד, אם אינן חורגות מרעיונות לימודיים לפעולה המעשית, שהיא ההתנהגות הטובה עם גמילות החסדים ומעשי הצדקה, תשארנה חסרות תועלת, נובלות מעצמן, כדבר ללא תכלית, בטלות. ...
אם ההתבוננות בתורת הא-ל בלבד, אם ההגות של אלה העוסקים בה, אינן מספיקות כדי להציל אותנו מהסכנות ומהדרכים העקלקלות שבעולם הזה, נהלך בעקבותיו של השם עצמו ... על ידי עשית הצדקה והחסד, בהליכה בדרכיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה׳ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלביש ערומים. מה הוא ביקר חולים שכתוב: 'וירא אליו ה' - אף אתה בקר חולים.
מסיבה זו גם אומרים חכמינו: זה שעוסק רק בתורה דומה לזה שאין לו א-לוה כיוון שאין הוא מחקה את הליכותיו, אינו הולך בעקבותיו, אף על פי שהוא חושב עליהם תמיד, ותמיד הוגה בהם. 'כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו', כיוון שעיסוקו בתורה יורד לטמיון, כאשר זה אינו מלווה במעשים.

'אמר רב שמלאי: התורה ראשיתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. ראשיתה, שנאמר: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור והלבישם', וסופה, שנאמר: 'ויקבור אותו בגיא' - לא על הפשט הוא בא לדרוש לנו, אלא הוא מזהיר אותנו מן המשתמע ממנו. הוא אומר שבהתחלה נמצאת גמילות החסדים, כעקרון ואבן יסוד עליו מושתת המשקל הגדול של החוק הא-לוהי, ושבסוף נמצאת גמילות החסדים, כסיום וככתר של אותה התורה עצמה. עם התחלה וסוף אלה, נכללת כל התורה כולה, כאילו היה אומר, שמהות תורה זו, ונשמת גוף זה, וכל לימודה אינם אלא המעשים הטובים, זוהי התחלתה וזהו סופה. התורה התחילה בכך - בגמילות החסדים, ואותה תורה הסתיימה בגמילות חסדים.

'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום' - אין זה יאה לטוב-הלב להתפאר בפני אדם, במיוחד בפני אלה השרויים בצרה. יש בכך שמץ של צביעות, שהיא החיסרון הגדול ביותר ממנו עלולים לסבול אנשי המעלה. 'רכב א-להים ריבותיים' - שני מיליון מלאכים הם בני לווייתו של הקדוש ברוך הוא, והוא עצמו השאיר את פמלייתו המפוארת, ולווה על-ידי שלושה מלאכים מהחשובים ביותר, מיכאל גבריאל ורפאל, 'והנה שלושה אנשים'. ...
אף עד פי שחייבים לנהוג עם החולה יותר בחמימות מאשר ברצינות, אין פירושה של חמימות שיבוא אדם להשתלט, להיכנס לפתע פתאום לבית, ללא נטילת רשות, ובשעה שאולי החולה נח. בין אצילים חמימות כזו הופכת ליהירות, בין הפחותים לחוצפה, ובין הידידים הופכת לחוסר נימוס ושחצנות גדולה. 'וירא אליו ה׳ באלוני ממרא' - לא נגלה אליו בתוך ביתו, א לא נגלה אליו בשדה, כאילו חיכה הקדוש ברוך הוא לשעת הכושר לבקר אצל אברהם. 'פתח האהל' - כמו ביקש את רשותו כדי לדבר עימו.

מפני חטאינו גלינו מאותו מקום קדוש, כי כך היה רצונו יתברך, אף על פי כן אהבת מולדת, או אם לומר זאת טוב יותר, המחשבה בלבד כי הייתה זאת מולדתנו גורמת לנו לשוב אליה, כי אהבו את עפרה יעקב. שבים אנו אליה, אך לא כפי שרצינו, כי רואים אנו את הארץ שוממה, את המקדש חרב. בדאגה רבה, רואים אנו בעינינו את קיום דברי ירמיה בקינותיו: 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. ...
כי בין כל הצרות האלה, נותרה לנו לנחמה מה שאמרו חכמינו, (והאומות מאמתות את הדבר מחמת ההערצה שיש להם למקום הזה) שהקדושה לא זזה משם, כפי שנאמר במסכת מגילה על הפסוק: 'והשימותי את מקדשכם - אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין'. עמדו חכמינו על כך שהיה ראוי להקדים את השם לפועל, ולומר 'ואת מקדשכם השימותי', אלא הקדים את השממה למקדש לאמור שגם אחרי השממה, קורא לו הקדוש ברוך הוא בשם של קדושה כמקודם. מבית המקדש נותר לנו הכותל המערבי, שממנו, אומרים חכמינו, לא סרה הקדושה, שם נוהגים אנו לערוך תפילותינו. ברם, אדונים נכבדים, אם חסר לנו המקדש, יכולים אנו היום לחפשו בתוככי כל אחד מאתנו, באמצעות הצדקה וגמילות החסדים, באשר כל אחד מצדו יתאמץ לשאת בחלק הראוי לו מהנטל. אלה הם המקדשים הטובים ביותר, והקרבנות שאנו יכולים להעלות על מזבח לבבינו, המכוונים הגיון לימוד תורתנו.