מקצת שבחו

'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שפר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה'. שמעתי שיש מדרש תמוה ברבותינו זיכרונם לברכה, וזה לשונו: 'ויהי קולות וברקים' - זהו שכתוב: 'והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע'. עד כאן.
ואם יש מדרש זה שאני לא ראיתיו, נראה לפרש, עם מה שכתבו מפרשי התורה על פסוק: 'אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה' - שהרעם הוא כדור המתבקע וממנו אש יוצא. וכפי הטבע, היה לנו לשמוע תחילה, לשמע אוזן קול הבקיעה, ואחר כך למראה עיניים ראות האש, והוא להיפך, כי בתחילה אנו רואים הברק, ואחר כך שומעים קול הרעם. והטעם הוא, על היות חוש הראות דק מחוש השמע, ולכך הקדים הראיה לשמיעה. והנה השם יתברך עונה את האדם בסגנון זה ממש, היינו קודם ששמע בקולו כי יתחנן לו, רואה צורכו וצרתו ומצילהו. וזהו: 'אענך בסתר רעם' - רצונו לומר: אני עונה אותך תמיד כדרך הרעם, שאתה רואה אש היוצא ממנו קודם שמיעת הביקוע, גם אני רואה צרתך קודם שתרים קולך בתפילה. זהו שאמר גם כן: 'ויהי קולות וברקים', וכעת קשה לו, שמכיוון ששמעו הקולות, קודם ראות הברקים כפי הטבע, למה עכשיו הוא ההיפך, שקודם שמוע בקוע הרעם אנו רואים אש וברק היוצא ממנו? - לזה בא כמתרץ ואמר: והיה טרם יקראו וכולי, כלומר שרוצה בזה הקדוש ברוך הוא להראות את ישראל, היאך הוא עונה אותם בסתר רעם, והיינו כמו שכתבנו.

'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו' - על שהוציאנו מכור ההוא, שהיינו בו מושפעים בחומר, ולא היה לנו כוח לרדוף אל הרוחניות כלל, עד היותנו משוקעים בכוחות הגופניות, דין הוא שהלילה הזה תהיה לה', ולא ניתן שינה לעינינו - המושכת האדם אל הצורה, ולא תנומה לעפעפינו - המורה על החומר, אלא נשיר שיר תהילה כל הלילה, ולא דומיה, כי בזה נראה כי כל חפצינו היא להשיג דברים השמימיים, ואין אנו רודפים אחר הגוף. כיוון שאין אנו ישנים, אלא אחר הנפש חלק א-לוה, הלא היא בתוך קרבנו, משכבת חקינו.

'והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד'. - הובא במדרש: 'מפני אשר ירד עליו ה' באש' - מגיד שהתורה אש'. עד כאן. שמעתי מפי מורי הגדול, מאור עיני, זכרונו לברכה, עם זה שהובא בש"ס: 'מפני מה בני תלמיד חכם עם הארץ? - כדי שלא יאמרו ירושה היא לנו'. וכתב רבי יעקב 'בעל הטורים', בחושן משפט סימן קנ"ה: יש נזקין שאין להם חזקה, כגון עשן וכולי'. עד כאן. והרב מאיר הלוי, זכרונו לברכה, כתב, שעשן דווקא בכבשן שהוא גדול, אבל עשן סתם הרי חזקה, וכן כתב בכתביו סימן קל"ז וכולי, עד כאן לשונו. זהו, שלהוציא מדעת האומרים שהתורה חזקה היא להם, לזה מן זה דייק, שהיא התורה הוציאה עשן, ועשן זה היה כעשן הכבשן דווקא, לרמוז שכשם שאין לו חזקה, כך אין לתורה חזקה, ואלו אמר: 'ויעל עשנו' סתם, הייתי סובר שהוא עשן שיש לו חזקה, כדעת רבי מאיר הלוי, לכן אמר כעשן הכבשן.

'ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד: גם ה' העביר חטאתך, לא תמות'. - נראה לי, על פי מה שהובא בפרק ראשון של 'עבודה זרה': אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר-יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויים לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, שכתוב: 'ולבי חלל בקרבי', אלא למה עשאו? - לומר לך: אם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד'. ורש"י זכרונו לברכה פירש: אלא לומר לך: גזירת מלך הייתה - לתת פתחון פה לשבים'. עד כאן.
זהו שכששמע דוד, שהיה נתן מוכיחו בתוכחת מוסר: 'הנני מקים רעה מביתך', השיב בדעת ובמועצות: חטאתי לה' - כלומר אם חטאתי ועברתי עבירה זו, אין לך לבוא עליי בדברים קשים כגידים, שכל זה לא היה מדעתי ורצוני, כי 'לבי חלל בקרבי', ואם חטאתי היה לה' - רצוני בשביל ה' שגזר עליי לחטוא, כדי לתת פתחון פה לשבים, שגזירת מלך הייתה, ואם כן על מה תריבני.

'וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם, ויכבסו שמלותם'. - במדרש הובא: 'וירד משה מן ההר אל העם' - מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, ולא היה יורד בתוך ביתו, אלא מן ההר אל העם'. עד כאן. - נראה לפרש, עם מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, בסוף הלכות שכירות: כדרך שמוזהר בעל הבית, שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה וכולי'. עד כאן. - זהו שקשה לו לבעל המדרש, שהיה לו לומר פסוק: 'וירד משה אל העם', מהו 'מן ההר'? - הלא כבר ידענו שהיה בהר, לכך תירץ, מלמד שלא היה פונה לעסקיו, אלא מיד מן ההר אל העם, כדין פועל במלאכת בעל הבית.