'לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר, באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו' – היות שברח מאדוניו, מחמת שסבל ממנו ייסורים, ואלמלא זה לא היה בורח כי עושה בהפקר נוח לו, והנה אם גם בארץ ישראל, יהיה לו תואר עבד, הלא גם שלם לא נמצא הרבה בני אדם שהיו מרחמים על העבד על פי הטבע ... אם כן, סוף סוף, העבד הזה נשאר במבוכה גדולה: אם יישאר עבד - 'והא-לוהים ירחם על הנרדף, ואמרו במדרש: אפילו מדרש רשע, ועבד זה נרדף מאדוניו, והוא 'רחמיו על כל מעשיו' כתוב, על כן הגיע תורה לסוף דעת צער העבד.
לזה אמרה: 'עמך ישב' - ולכאורה, הוא מיותר, שהרי כבר אמרה 'לא תסגיר' אבל זה 'עמך ישב' – בא לומר: לעשות אותו בן חורין, להכניסו לדת ישראל. ובאמת גר זה עדיף מגר העולם.