'שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו כו', עד שיצא בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים והלכה כבית הלל'. והקשו כאן שנראים הדברים כשני הפכים. הם אמרו שלושה דברים. זה יצא ראשונה, כתוב בספר 'מהררי נמרים' שהדבר לא מובן מעצמותו, כי אם בהפכו. ולפיכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר למשה סברת המטמאים, אף על פי שאינה הלכה, כדי שעל ידי סברת המטמאים יובן היטב סברת המטהרים, לקבוע הלכה כמותם. וכבר אמרו בסנהדרין שאם פתחו כולם לחובה, פוטרים אותו. והטעם, שכיון שלא היה מחלוקת בדבר, מן הסתם לא כיוונו אל האמת . ובגמרא אמרו הטעם שצריך 'ושפטו... והצילו', וכיוון שפתחו לחובה, שוב לא רואים לו זכות, יעויין שם.
ונראים דבריו כדברי רבותינו זיכרונם לברכה שדרשו על פסוק: 'תורת אמת היתה בפיהו' - שלא טימא את הטהור, ולא טיהר את הטמא, כלומר משתבח בו המקרא לומר 'תורת אמת היתה בפיהו', שלא הוצרך 'לטמא את הטהור' - הפך האמת כדי להבין משפט לאשורו 'לטהר את הטמא'. וכמו שכתבו במסכת גיטין שוב העמיד אמורא עליו ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך' - אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ואם כן נמצאו דברי המטמא ודברי המטהר דברי א-לוהים חיים, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', להודיע ולהיוודע דבר בהפכו, ומשם נסעו משפטים ישרים לישר הדורים בדין ודברים.