תוכחה מגולה על המנהג הרע הזה, חדשים מקרוב באו, עורר לוויתן ביום שבת קודש, והציתה מראש הרים, קול קרן משרוקית על מות לבן או לבת. 'אדם כי ימות' ונשים לו שם, נקבצו באו סופדים ושומרים הספד יקר, ואין מי שימחה בידם. ופעם אחת מת אחד מקרובי עטרת ראשי, הוא הראש מורי הרב 'חוק נתן', זכותו יגן עלינו אמן, ביום טוב, והקול נשמע בית הנשים, החלו עולים קול זיע גדול. והלך מורי, הרב זיכרונו לברכה, בכבודו ובעצמו והחרים לבלתי עשו כדבר הרע הזה, והמקוננת שם אותה במשמר והקולות יחדלון. והנה בעתה נעשה הדבר כהיתר, ואין איש שם על לב, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, חדוות ה' מעוזנו, והנביא עליו השלום מזהיר את ישראל: 'וקראת לשבת ענג' והנה נהפך ל'נגע' חס ושלום. וה' הטוב יכפר. ועל הבית דין ושר העיר, ישמרם ה' ויחיים, לגדור את הפרצה הזאת.