כך מורנו ורבינו המנוח, שלמה בן אברהם נדאף, נוחו עדן גן, זכה לשם טוב במעשיו הטובים. כמה צערים נצטער, וכמה ייסורים סבל, וכמה טלטולים ניטלטל, ממקום למקום, במינוי לגביית הצדקה של ארץ ישראל בכל קצווי תימן, ואיך היה מעורר ועודד הצבור לתפילה ולבקשת רחמים בכל מקום, שהוא הולך בקולו ובדבריו הנעימים, עד שכל הציבור, גדולים וקטנים, מתלהבים ונכנעים לתשובה בלבב שלם ובנפש חפצה. אשריו ואשרי חלקו. מי ייתן לנו תמורתו. אבל אשמים, אנחנו על שאין אנו זוכרים הצדיקים, רק אחרי פטירתם. הנה עובדה, מורנו המנוח כמה שנים עברו, והוא כלוא בתוך הבית, סובל מכמה תחלואים וייסורים, ואף אחד ממנו לא הלך לבקרו, לעשות לו נחת רוח בחייו. על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו'.