מן המפורסם, שאין צריך ראיה למודים על האמת, כי בסיבת השתנות האותיות ממוצאיהם למבטא אחר, יוצא אדם מן מכוון העניין למשמעות אחרת.
דוגמא לזה אות עי"ן שמוצאה מסוף הגרון בקושי קצת, נתעלמה מן העין לעילגים, ואין עוד איתם הבדל בין עי"ן לאין. ולפי מבטאם, החובל בחברו איך ישלם 'אין תחת אין', ואיך ייפול תשלומים על האין. ואיך נתבשר בפסוק 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', כשנשמע מפי העילג באומרו: כי אין באין יראו - הן תוחלתנו נכזבה. ואות חי"ת כי נתחלפה להם באות כ"ף רפויה, איך נפרש מצוות 'על כל קורבנך תקריב מלח' - כמה נצטרך מלכים להקריב בעת הבאת קורבנותינו. ומה נענה ליום פקודה כי נאמר 'קבורה' במקום 'גבורה' כלפי מטה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תקצר היריעה מהכיל. ... אך מה יעשו עוד, אשר לא למדו מבטא הצח בעודם ילדים. אלא שמהראוי עתה ללמד את בניהם הלשון העברית הצח ונקי, כאשר היו משתמשים בו ישראל בארץ האבות, קודם גלותם לבין העמים. וגם ללמדם שפה העברית על פי הדקדוק ככל חוקותיו וככל משפטיו. כי לא לשווא עמלו חכמי ישראל המדקדקים בספריהם, צדקתם עומדת לעד. ומשבחי ישראל הוא שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שלא שינו את לשונם במצרים.