'לך לאכול בשמחה לחמך' - נראה שזו כוונת הכתוב, והוא בא להוציא על איזה תינוק חריף, שיעלה על הדעת לומר, שבכל לימודים אשר למדו בבית רבם, שלא יעלה עליהם שום שכר מאתו יתברך, לפי קוטנם. בדומה לעונש, שאין מענישים אותם בפחות משלוש עשרה ואפילו מבן עשרים, כמו כן לא יקבלו שום שכר בלימוד התורה בקטנותם. כלפי זה באה בשורת בת הקול מן השמים, בשעה שיוצאים מבית רבם מלומדים תורה ומצוות, להגיד להם, שלא להבל וריק יגעו בה. ובת קול מבשרת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך', משום ש'כבר רצה הא-לוהים את מעשיך'. ולא כפי שהיה עולה על דעתנו לומר שלא יעלה לרצון לימודם לפניו יתברך, על היותם קטנים, כמו שלא לעוון יחשב מה שיהיו חוטאים, שלא היא. כי אם ש'רצה הא-לוהים את מעשיך' ויש לו חפץ בהם, כמו שעולה לרצון לפניו יתברך, עסק התורה בגודלם.