נראה לי לפרש על פי מה שכתב באדרא רבא קדישא על הפסוק: 'לא ידעתי דבר' - שהדיבור הוא בהכרזה, ואם כן זהו: 'ודברת בם, ולא בתפילה', שהתפילה צריך בלחש, אבל התורה צריכה הרמת קול שכתוב: 'כי חיים הם למוצאיהם' - ודרשו: אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאהם בפה.
ודברי התוספתא דחוקים, ש'ודברת בם' לא מוסבים על קריאת שמע לחוד, אלא גם דברי תורה.
ועל פסוק זה פירשתי מפסוק: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'. על פי מה שכתבו המפרשים מאמירת רבנינו זיכרונם ברכה: כל המגביה קולו בתפילה הרי זה מקטני אמנה, ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה צעקה' ותירצו שיש חילוק בין 'עת צרה' ל'עת רווחה' - שבצרה צריך צעקה וזהו: 'ויצעקו אל ה' בצר להם', וזהו: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - רוצה לומר: לך לבדך. ...
ומשה רבינו, עליו השלום, לא חשבה זו צרה, וזהו: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' והקדוש ברוך הוא אמר לו, שלא חשבתה זו צרה, אפילו 'תוסף דבר' - בצעקה, איני שומע לך.
אם כן יש לפרש: 'ודברת בם, ולא בתפילה' - שאם תורתו אומנותו, פטור מן התפילה, כמו ששנינו במסכת שבת, שמפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.