ראובן היה בבית אביו, ועברו דברי ריבות בינו ובין אביו, וקפץ ונדר מתוך הכעס כלשון הזה: הריני נזיר כנזירות שמשון בן מנוח אם אכנס לבית הזה עד שישה חודשים. ואחר עבור ימים, נפלה למשכב אם ראובן הנזכר, והגיעה עד שערי מוות, קוססת, קרובה למיתה, ונכספה גם כלתה נפשה שיכנס בנה אצלה ותהי זאת נחמתה בראות בנה יושב אצלה. וכראות ראובן הנזכר את צער אמו הנזכרת נתחרט על נזירותו ומבקש פתח לנדרו. ועוד, כי מחמת מניעתו להיכנס בבית אביו מדי יום ביום מתרבית הקטטה בינו ובין אביו על היותו מחזיק בנזירותו הנזכרת, כי על כן נפשו לשאול הגיעה אם יש פתח לנדרו, אם משום צער אמו, כי היא מצטערת מאד, והיא בדכדוכה של מוות, ובוודאי שעל דעת כך לא נדר. ושאלו את פיו אם מסר מודעה בערב ראש השנה ויום הכיפורים על ביטול כל הנדרים אשר ידור שאין רצונו בקיומם כלל כמנהג ההוא, אמר: כי כן עשה תנאי גמור שכל נדריו יהיו בטלים שאין רצונו בקיומם כלל. עוד שאלו את פיו אם זכר באותו פרק אשר נדר בנזירות הנזכרת אם המודעה אשר קדמה לו לבטל הנדרים שאין רצונו בקיומם ההוא אמר שלא זכר אותה כלל. הן עתה יורנו המורה לצדקה אם יש צד היתר אם משום צער אמו שהיא חולה כנזכר לעיל אם משום להטיל שלום בינו ובין אביו. על הכל יבוא דברו הטוב ויבוא שכרו מהשמיים. ...
שוודאי יש להקל בלי שום פקפוק ... ובשופי יכול להיכנס בבית אביו, ואדון השלום ישפוט שלום מלא בינו ובין אביו, כי אין לנו כלי מחזיק ברכה אלא השלום.