ומה מאוד יש להצטער, שיש בני אדם שומרי תורה ומצוות, הנזהרים בדברים שבין אדם למקום, ואילו בדברים שבין אדם לחברו, הותרה להם הרצועה לעשות כאוות נפשם.
ומעשה באדם אחד שהפקיד מעותיו אצל אדם נאמן אחד, שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ומוכתר בתפילין, ולאחר זמן כפר אותו אדם בהפקדה, ואמר: איני מכירך. ואמר המפקיד: לא לך האמנתי והפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך.
ושמעתי מחתני הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, שפירש בדרך רמז מה שאמרו בגמרא, שזמן הנחת תפילין בשחרית, משעה שיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וכן נפסק בשולחן ערוך. שרוצה לומר: שאף על פי שהתפילין היא מצווה שבין אדם למקום, אל יעשם עטרה להתגדל בהם, וקרדום לחפור בם, להונות בהם את הבריות, אלא משיראה את חברו, שהפקיד מעות או חפץ בידו, ועודנו רחוק ממנו ארבע אמות, מיד 'יכירנו' - להשיב את הפיקדון אשר הופקד אתו כי אחרת הוא מחלל את ה', חס ושלום, ככתוב: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.